מנחת חינוך · סימן רצ״ו, ט׳

והנה הר"מ כתב אבל ע"ז וכן גבי חלאים כתב דאין מתרפאין בע"ז ולא כ' כלל עצי אשירה נראה דלא ס"ל כהשיטות דעל אביזרא יהרג דאי ס"ל ה"ל למכתב עצי אשירה ע"כ נראה דוקא ע"ז אבל לא אביזרא וכן בשאר הדברים ויתבארו לקמן בעזהשי"ת. ומכל מקום נראה בודאי דהר"מ מודה דבאומר דוקא מאשירה דזה מחזיק ידי ע"ז מחויב למסור נפשו כשיטת התוס' אף שאין סוברים דעל אביזרא יהרג מכל מקום בכה"ג ה"ל כע"ז ממש. ואפשר לו' דלפ"ז המנשק והמכבד והמרבץ לפניו אף דאינו חיוב מיתה ואף לא מלקות כמבואר בר"מ פ"ג מהע"ז מכל מקום כיון דהוא דרך כבוד ונראה כאלו עושה עבדות לע"ז יהרג ואל יעבור כנלע"ד ולא הבאתי' בכור הבחינה. וחילוק גדול יש בין מנשק וכדומה ובין נהנה מע"ז דגבי נהנה אינו נראה כעושה ממש אדרבא משתמש לצרכו. אבל בעושה דרך כבוד שנראה שעושה איזה עע"ז מחויב למסור נפשו כנלע"ד בעזה"י. וער"מ הע"ז כמה לאוין בע"ז שאין בהם מב"ד רק מלקות ותבין בעצמך איזה מחמת כבוד ע"ז אסור וחייב למ"נ ואם לאו א"ח כי לא ס"ל כסברא זו דעל אביזרא יהרג כמ"ש והרהמ"ח מביא דיעות אלו ונראה מדבריו דאף על אביזרא ע"ש. וכבר כתבתי לעיל פ' אחרי והבאתי הפלוגתא בש"ס אי מולך ע"ז הוא או לאו רק דהתורה אסרה חוק הזה עי"ש. ונ"מ גם כן לענין מ"נ דאל"ה אין צריך למסור נפשו כנ"ל וער"מ פ"ו מה' עכו"ם והבאתי לעיל ודעת הכסף משנה והלחם משנה שם דהר"מ סובר כמ"ד מולך לאו עכו"ם הוא וא"כ לפ"ז י"ל דדינו כשאר עבירות ולא כע"ז וא"ח למ"נ. אם כן צ"ע כאן לשון רבינו שכתב במקום שחייב למסור עצמו ועבר ולא נהרג אין עונשין אותו הב"ד שנאמר במולך ונתתי כו' באיש ההוא מפי השמועה למדו דההוא ולא אנוס מאי ראי' מייתי שם דאונס פטור דשם אינו מחויב למסור עצמו ויעבור אם כן בודאי אינו חייב. אבל במקום שחייב למסור עצמו לא נשמע משם וכה"ג הקשו התוס' בע"ז וביומא דלא מוכח מולנערה ע"ש מה שתירצו וזה לא שייך כאן וגם סיום דברי הר"מ ומה עכו"מ שהיא חמורה מן הכל פטור באונס כו' ואי אמרת מולך לאו עכו"מ אין ראי' לעכו"מ וגם מבואר מדבריו להדיא דמולך עכו"מ הוא וא"כ צ"ע שם בפ"ו דברי הר"מ ע"ש ואין כאן מקומו ואי"ה אשנה פ"ז. ודעת הרהמ"ח לעיל במצוה זו נראה מדבריו דס"ל דמולך ע"ז הוא ע"ש ואין כאן מקומו. ומכל מקום אפשר ליישב אף על פי דמולך לאו ע"ז הוא מכל מקום חמור מאוד כמבואר בסנהדרין דע"ד דראב"ש סובר דמחלל שבת ניתן להצב"נ דס"ל כאבוהו דע"ז ניתן להצב"נ. ויליף שבת בג"ש דחילול חילול מע"ז ופרש"י דגבי מולך כתיב חילול וע"ש במהרש"א שהקשה הלא ראב"ש בעצמו סובר בפ' ד"מ דמולך לאו ע"ז הוא ומתרץ דמ"מ מיקרי ע"ז כמפורש פ' ד"מ שלשה כריתות בעכו"ם ל"ל ופירש"י אף דמולך לאו ע"ז מכל מקום קורא לו עכו"מ וא"כ כמו דחמור דניתן להצב"נ בע"ז לראב"ש אם כן ה"נ לענין מ"נ אפשר דחמור כמו ע"ז ומכל מקום צ"ע בזה לענין דינא. והנה שם במהרש"א מצאתי איזה דברים שכתבתי כאן. ומבואר בתוס' ובר"נ ומובא בש"ע יו"ד דאף בע"ז דיהרג דוקא בעושה מעשה אבל אם אינו עושה מעשה כגון שכפפו קומתו לע"ז א"צ למ"נ דאינו מועיל בזה דיכולים לעשות לו בע"כ כמבואר בש"ס גבי ג"ע דקרקע עולם. וראיתי בס' תוס' יה"כ כ' שהר"מ לא הביא חילוק זה נראה דלא ס"ל כן אלא אפילו בלא מעשה מחויב למסור נפשו ועי' בדבריו דכך קבלה אפילו בש"ד אם אומרים לו ורוצים לזרקו על התינוק חייב למסור נפשו אף דל"ש מאי חזית דאדרבא מ"ח דדמא דחברי' סומק דלמא דמא דידי' סומק מכל מקום כך קבלה ואי"ה יבואר לקמן דא"א לחלוק על סברת התוס' גבי ש"ד דהוא גמ' מפורשת דאינו חייב להציל חבירו בדמו ויבואר בעז"ה לקמן. ואם עבר ולא נהרג דעת הר"מ דאין עונשין אותו דהתורה פטרה אונס ובתוס' ע"ז דנ"ד מביאים בשם הסמ"ג דנראה דבפרהסיא בע"ז אהדרי' לא"ק והוא באזהרה ועונש ויש לפלפל הרבה בענין אהדרי' לא"ק ובתוס' בסוגיא דמתוך וסוגיא דטעם כעיקר ועיין בפר"ד בדרך מצותיך ואין כאן מקומו להאריך. ועי' בשבת דע"ב ד"ה רבא אמר ובסנהדרין דף ס"א ובתוס' שם. והנראה מדברי הר"מ והרהמ"ח דאף אין לוקין על הלאו ולא תחללו. ומכל מקום קצ"ע דבשלמא על גוף העבירה אין עונשין דהתורה פטרה אונס אבל הלאו דנאמר בתורה באונס ועבר על הלאו למה אין לוקין על הלאו הזה ויש ליישב.