מנחת חינוך · סימן רצ״ו, ח׳

והנה באותם עבירות שאמרו יעבור ואל יהרג דעת הר"מ שאסור להחמיר על עצמו. וכ"ד הרהמ"ח. אך הרהמ"ח חילק אם הם גדולי הדור וחסידי' ורואין שהשעה צריכה לכך מותרים למסור נפשם וכן כתב הנ"י ובר"מ אינו מבואר זה בפי'. ועי' בכ"מ ולחם משנה ודעת הרבה ראשונים דעל מ"ע אינו מחויב למסור נפשו דיכולין לבטלו ע"י שיתפשהו בבית האסורים. או כיון שאין בו מעשה ודעת הלחם משנה שהר"מ אינו סובר אלא אף על מ"ע ימסור נפשו ולקמן נאריך בזה אי"ה. ולהנאת עצמן דעת רוב הפוסקים דאינו רשאי ועיין כ"ז באחרונים. ועלח"מ דהר"מ לית לי' סברת הר"ן בשבת והנ"י דהיכי דיכול לבטלו אינו מחויב למסור עצמו ובכ"מ הקשה מר"ח בן תרדיון שהיה עוסק בתורה וממה לך יוצא לצלוב שמלתי את בני ושנטלתי את הלולב ע"ש. ולדידי נראה לומר חילוק דזה ודאי ברור אם אנס עומד עליו ורוצה לבטלו ממצות כגון שאינו רוצה שיניח תפילין בודאי למה ימסור נפשו כיון דביד האנס לאסרו בלאו הכי וממילא לא יקיים המצוה כלל ולמה צריך מסירת נפש אבל ברחב"ת שלא היה עומד עליו רק ע"י גזירת המלכות והי' פ"נ כשיוודע יהיה נהרג ע"ז אבל מכל מקום קודם המצוה של לימוד התורה כי קודם שנתפס עסק בתורה ובכל רגע יש מ"ע וא"כ אם היה מבטל לא היה מקיים המצוה ועכשיו קיים אבל בעומד ואינו רוצה להניח לו לקיים יש בידו שלא להניחו אם כן למה ימסור נפשו כנ"ל ולא הבאתיו בכור הבחינה עדיין. וכל אשר ביארנו הוא בשאר מצות אבל בג' עבירות היינו ע"ז ג"ע וש"ד יש דינים חלוקים ובעזה"י נכתוב בקיצור כדרכינו. והנה אם אנס א' מישראל לעע"ז ונתכוין להעבירו על ד"ת מבואר שם בסנהדרין דיהרג ואל יעבור אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזירה ואין הלכה כר"י שמחלק בע"ז בין צנעה לפרהסיא והנה מהש"ס נראה דבצנעה כ"ע מודים דל"ש הלאו דלא תחללו כי בצינעה ל"ש חילול ש"ש וגם העשה של ונקדשתי דכתיב מפורש בתוך ב"י דהיינו עשרה כמבואר שם אך הטעם כר' אליעזר ואהבת כו' בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. וער"מ דמצד הסברא אוקמי' וחי בהם בשאר עבירות ואהבת על ע"ז דחמיר והוא העיקר שהכל תלוי בו עיין בסנהדרין ובע"ז כ"ו ובדנ"ד. ולפי זה צ"ע דברי הר"מ בהלכה וכן בסוף דברי הרהמ"ח שכל שנא' בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם עבר בעשרה מישראל עבר על הלאו ולא תחללו וביטל מ"ע דקידוש ה' ועיין בלחם משנה אף דבתחלת דברי הר"מ דבלא עשרה א"ע רק על לאו ולא על עשה מכל מקום אפשר דעובר ג"כ בעשה. אך דבש"ס משמע דבלא עשרה א"ע בעשה בתוך ב"י כתיב עי"ש. ולדידי נראה דאם הוא בצנעה ליכא מאן דפליג דלאו ח"ה הוא כיון דר"י קמפליג בין בצנעה דא"ח למסור דל"ש ולא תחללו. אם כן כולם סוברים דל"ש ולא תחללו וגם כן ונקדשתי בצנעה רק דמחויב למסור נפשו מכח העשה ואהבת. אבל קד"ה וח"ה ל"ש בצנעה כנ"ל מדברי הש"ס עיין במקומות הנ"ל. אם כן בעבר ולא נהרג עבר על מ"ע ואהבת וצע"ק. ועיין במלחמות ה' לרמב"ן בסנהדרין כתב שם כ"פ דג' עבירות הללו לא משום ח"ה דאפילו בצנעה ולהנאת עצמו דליכא ח"ה אלא כך גזירת הכתוב עי"ש ולקמן כתב הר"מ הלימוד של ואהבת ע"ש. והנה דעת הרז"ה בסנהד' דאף על ג' עבירות מכל מקום דוקא בנתכוין לעבור על דת אפילו בצנעה יהרג אבל במתכוין להנאתו יעבור אך שכתב שם כי בע"ז לא משכחת להנאתו אם כן בע"ז בכ"ע יהרג עי"ש ועי' ברמב"ן שכתב דלפי דבריו יש ג"כ בע"ז להנאתו כמבואר בש"ס בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשירה אף על פי שהיא להנאתו. והנה ע"ז יש לתרץ דבשלמא אם אנסו להנאת עצמו אין כאן ח"ה ואין כאן כפירה כי ידוע דהוא מחמת אונס. אבל בחלה ולוקח עצי אשירה להסוברים דוקא באמר לו שיביא מעצי האשירה עיין בע"ז ובש"ע יו"ד סי' קנ"ה אם כן מה בכך שהיא להנאתו הלא זה עיקר ח"ה שיראה לב"א שיש ממש ח"ו בע"ז שנתרפא עי"כ ואין לך ח"ה גדול מזה. אך על הרז"ה עצמו שסובר שם דהטעם דאין מתרפאין בעצי אשירה דהוי אביזרי דע"ז מחמת הלאו דנהנה וכתיב ולא ידבק כו' מותיב שפיר הרמב"ן ועיין שם עוד דאף בע"ז עצמו משכחת להנאתו כמו המן שכונתו הי' להנאת עצמו. וער"נ בפסחים פכ"ש וביומא. ולדינא כ"ע מודים בע"ז יהרג ואל יעבור ומכל מקום באביזרי' דע"ז עי"ש לשיטת הרז"ה הוי הנהו קונקי ודימונקי (היינו כלים שמשאילי' להם לשמש לפני ע"ז והוא בסנהדרין שם) אביזרי' דע"ז ומכל מקום מפני הנאת עצמן שרי ולדעת רמב"ן לא הוי אביזרי' דע"ז כיון דהלאו אינו מיוחד לע"ז כי הוא משום לפני עור כו' וזה הלאו כולל כל התורה כולה על כל פנים לדעת כולם בכה"ג יעבור ואל יהרג. ולהתרפאות בעצי אשירה אף דהוי אביזרא דע"ז והוא להנאת עצמן מכל מקום דעת הרז"ה שאסור משום פ"נ ער"נ פסחים מה שיישב זה אבל דעת התוס' בע"ז ופסחים דוקא שאומרים לו שיביא מעצי אשירה אבל בהביא עלי' סתם מותר לרפאות בעצי אשירה כי לא ס"ל האי סברא דאביזריה והך דסנהדרין דהעלה לבו טינא יש להו תי' אחר ע"ז. ע"כ צל"ע דביו"ד סי' קנ"ה מביא בסתם דוקא שאמר לו מעצי אשירה אסור להתרפאות במקום סכנה אבל בעלין סתמא מותר ליקח עצי אשירה והסברא השניה דאף בסתם אסור ליקח עצי אשירה מביא בשם י"א וידוע דעת מרן המחבר דכ"ה שמביא דעה הראשונה בסתם דעתו לפסוק כדעה זו עכצ"ל דדעתו דעל אביזרא דע"ז וג"ע וש"ד לא יהרג רק יעבור וליכא למימר דסוברים דהנאת עצמן בהני ג' שרי כדעת הרז"ה. ז"א הא מבואר בסי' קנ"ז בפירוש דבע"ז כו' אפילו האנס מתכוין להנאתו יהרג וכ"ש בזה כסברת הר"נ בפסחים עכצ"ל דדעתו דעל אביזרא לא יהרג. אם כן היאך כתב הרמ"א בסי' קנ"ז בפשיטות ע"ד הרהמ"ח דלאו ע"ז וג"ע וש"ד ממש אלא אפילו לאו בעלמא ע"ש והוא מחמת אביזריה ובאמת המחבר בעצמו לא ס"ל כן וה"ל להרמ"א לכל היותר להביא ד"ז בשם י"א. וגם צ"ע על הרמ"א שלא הגיה בסי' קנ"ה ע"ד המחבר ולכתוב שהעיקר כסברא האחרונה כיון דס"ל כן וצ"ע. וע' ש"ך סימן קנ"ה כתב דרוב הפוסקים פסקו כסברא ראשונה וכאן לא הגיה כלל ובאמת הרמ"א סתם וכאן רוב שיטות סוברים דעל אביזרא דע"ז יהרג וצריך עיון גדול וע' רמב"ן שם נראה גם כן שמסכים להרז"ה דעל אביזרא יהרג אף על פי דלדידיה אין ראיה מהך דעלה לבו טינא כיון דלשיטתו קריבה דג"ע אינה רק איסור דרבנן ועיין בש"ך שם דעל דרבנן ל"ש אביזרי' דיהרג ע"ש: