מנחת חינוך · סימן רצ״ו, ז׳

והנה בחלאים מצוה להציל נפשו באיזה עבירה חוץ מג' אלו והמחמיר על עצמו ה"ז שופך דמים ואם אנסו אנס לעבור על א' מכל העבירות ורוצה להחמיר על עצמו יבואר בעזהש"י לקמן. ובאנס דאינו מחויב למסור נפשו על שום עבירה דוקא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד מחויב למסור עצמו אפילו על מצוה קלה ולדעת רש"י אפילו על מנהג יהודים שיש צניעות בדבר לשנויי ערקתא דמסאני מחויב למסור נפשו. והר"מ לא כת' בזה"ל ערקתא דמסאני רק כתב אפילו על מצוה משאר המצות ופי' הכסף משנה כונתו דיעבור בלאו כדברי הרי"ף דמלבוש נכרי עובר על לא תלכו בחוקות הגוים. ומד' הרהמ"ח שכ' כלומר כו' שלא ידמה להיות עע"ז כמוהם נראה מדבריו דדעתו כדעת הר"מ כמבואר בר"מ פי"א מה' עכו"מ דהלאו הוא דלא ידמה להם בשום דבר ע"ש. וכ"ז אפילו בצנעה. ושלא בשעת הגזירה והעכו"ם אנסו אם הוא בצנעה בשאר עבירות יעבור ואל יהרג ואם הוא בפרהסיא מחויב למסור נפשו וכמה היא פרהסיא עשרה מישראל וזה מבואר בש"ס ור"מ ובגמרא מבואר דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ויליף תוך תוך ועדה עדה ממרגלים מה להלן עשרה אף כאן עשרה וכ"ה בברכות ובמגלה גבי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה מלימוד ונקדשתי דאתיא תוך תוך וער"מ פ"ח מה' תפלה דצריך שיהיו עשרה גדולים ובני חורין כמבואר בש"ס דר' אליעזר שחרר עבדו להשלימו לעשרה. וע"כ נראה דכאן נמי צריך דוקא להיות זכרים וב"ח. וצ"ע אמאי אינו מבואר בר"מ כאן דצריך דוקא אנשים ב"ח ולחלק בין כאן להתם צ"ע. והנה בש"ס אמרינן כמה פרהסיא עשרה דכתיב ונקדשתי תוך כו' ויליף כו' אף דגבי לא תחללו לא נכתב תוך עכצ"ל דקים להו דסוף הפסוק ונקדשתי מוסב על לא תחללו ג"כ דאין חילול ש"ש אלא בעשרה מישראל. ואני מסופק אם הנאנס עצמו מצטרף לעשרה ועיין במשנה במגלה דלכ"ד הם עצמן מן המנין ולקצת דברים צריך עשרה חוץ מהאיש ע"ש בדכ"ג וכאן היאך הדין כיון דהמצוה היא שיתקדש ש"ש בעשרה מישראל ותיכף כשנהרג ליכא עשרה מישראל. א"ד כיון דאם יעבור יהי' חילול ש"ש כי אז הוא חי מצטרף וצ"ע. וכ"ז דוקא אם האנס מכוין להעביר על דת אבל אם מכוין להנאת עצמו אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג ואפילו בשעת הגזירה ולהנאת עצמו סוברים רוב ראשונים ואחרונים דאסור להחמיר על עצמו ולעיל להעביר בצינעה יש דיעות דרשאי להחמיר על עצמו יעוין דינים אלו בר"מ ובנ"כ ובש"ע סי' קנ"ז. ולענין פלוגתא זו מביא בתה"ד דל"ש ספק נפשות להקל בפלוגתא דרבוותא כיון דלענין קידוש ה' לא הקפידה תורה על נפש מישראל ואין למדין מדוכתא אחריני דאמרינן ס' נפשות להקל ומובא בש"ך שם. והנה כל המצות שנדחין מפני פ"נ הן ע"י אנס והן ע"י חלאים הכל דחוים ולא הותרו עיין ר"מ פ"ב מה' שבת ועיין בב"י או"ח סי' שי"ח ונ"מ דע"י כן חולה המסוכן מאכילין אותו הקל הקל תחלה כמבואר ביומא ואין רצוני להאריך כאן בענינים אלו. אך נסתפקתי דרך משל שאנסו אנס לעבור על איסור נבלה בצינעה וכונתו להעביר הישראל על דת דדינו דיעבור בצנעה ויש איסור קל מנבילה כגון שביעית. ואם הישראל יאכל האיסור קל גם כן יתפייס האנס כיון שיראה שעובר על דת מה דינא אי נימא דיעבור על הקל ויציל נפשו באיסור הקל. א"ד דוקא באחזו בולמס שייך שפיר כיון דנסתכן לאכילה סתם בודאי צריכין להאכילו הקל אבל כאן האנס לא אנסו על הקל רק על איסור החמור אם כן זה שאנסו נדחה אבל לא איסור שלא אנסו על כך ודבר זה תוכל ללמוד מדברי הראב"ד הובא ברא"ש ובר"ן ביומא דאם חולה מסוכן צריך לבשר וצריכין לשחוט ולחלל שבת החמורה ואם עכו"ם ישחוט לו לא יעבור רק איסור הקל דנבילה. דעת הראב"ד דישחוט לו ואל יאכל נבלה דאיזה איסור עומד ומעכבו איסור שבת כו' וד"ז נעשה לו כהיתר אבל לא איסור אחר אף שקל ממנו עיין בלשונו אם כן גם כאן איסור הזה שהאנס אנסו בנפשו נהפך לו להיתר ולא יוכל להציל נפשו באיסור קל שאין האנס אונסו אבל הר"ן נראה שם בקושיתו השניה שלא ס"ל כסברת הראב"ד כיון דהוא קל נאכיל ע"ש אם כן ה"נ ותלוי ד"ז בפלוגתת הר"ן והראב"ד: