מנחת חינוך · סימן רצ״ו, ד׳

ולפמ"ש נ"ל ג"כ דהנה מבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב ודע"ג ובר"מ פ"א מה' רוצח דרודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו. ואמרינן שם מנין לרודף כו' שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומקשינן והאי להכי הוא דאתי כו' ומסקינן דהוקש לנערה המאורסה ושם גלי קרא ואין מושיע לה הא יש מושיע יושיע בכל ענין אף בנפשו. ועתו"ס שם ד"ה אף רוצח הקשו הא נפקא מוהוכה גבי מחתרת דבכל אדם ע"ש. והנה שם מבואר דמצוה על כל איש מישראל להציל הנרדף בנפשו של רודף וער"מ פ"א מה' רוצח דאם יש ביכלתו להציל ולא הציל עובר על עשה וקצותה את כפה ושני לאוין לא תעמוד על דם רעך ולא תחוס עיניך. נראה דאי לאו דגלי התורה לא הוי ידעינן דניתן להצילו בנפשו אף דהוא פ"נ וכל המצות נדחות מכל מקום רציחה אינה נדחית מפני פ"נ מחמת מאי חזית אם כן ה"א דאסור להרוג הרודף להציל חבירו קא משמע לן קרא דשרי. והנה לעיל מיניה מבואר דבא במחתרת ג"כ התירה התורה לאיש עצמו להרוג הרודפו. ומתיבת והוכה מרבינן אף איש אחר וכאן בגמרא מרבינן דמצוה באיש אחר להציל הנרדף בנפשו של רודף על כל פנים חזינן דצריך קרא לזה דאל"ה אפשר דאף הנרדף בעצמו לא היה רשאי להרוג הרודף אף דאיכא פ"נ מכל מקום פ"נ אינו דוחה רציחה ואם כן לפי מה דמבואר במ"ל ה' מלכים ובפר"ד דרך האתרים דאף דב"נ אין צריך למסור נפשו על המצות מכל מקום על ש"ד מחויב למסור עצמו כי הוא מחמת סברא דמאי חזית ושייך ג"כ אצל ב"נ ע"ש אם כן לפ"ז מנין לנו דאם ב"נ רודף אחר ב"נ אחר דהנרדף בעצמו יכול להורגו אף דהוא פ"נ מכל מקום רציחה אינה נדחה. אם כן לפ"ז ב"נ נרדף אסור להרוג הרודף ובאמת עיין בסנהדרין דנ"ז גבי כיוצא בו דש"ד ור"י בן שאול נראה להדיא דהיתר גמור הוא לב"נ נרדף להציל עצמו בנפשו של רודף. וכ"ה בר"מ פ"ט מה' מלכים דוקא אם א' יכול להציל עצמו בא' מאבריו אבל בלאו הכי הוי היתר גמור. ולכאורה קשה מנלן זה. ולכאורה זה ראיה לדברי מהר"ש יפה הובא בפר"ד דאף דש"ד סברא הוא מכל מקום לא עדיף מע"ז וג"ע דאינו מצווה הב"נ ע"ש אם כן ניחא דבשלמא ישראל דש"ד הוא מג' עבירות וחייב למסור נפשו הוצרכה התורה לגלות גבי רודף דהנרדף וכל אדם מותרים להרוג את הרודף משום פקוח נפשו אף דבכ"מ אינה נדחה רציחה מפני פ"נ כאן הוא גזה"כ. אבל ב"נ דכל המצות נדחין מפני פ"נ כי אינו מצווה על קד"ה וגם יכול לרפאות עצמו בעבירה ולדעת מהר"ש יפה גם ש"ד בכלל אם כן לדידי' בלאו הכי נדחה רציחה מפני פ"נ ומותר להרוג הרודף מפני פ"נ אם כן שפיר גם בב"נ מותר להצילו בנפשו וכ"ז בנרדף עצמו דמותר להרוג הרודף כי נדחה מפני פ"נ אבל ב"נ אחר אסור להרוג הרודף אחר חבירו דכבר כתבתי דמחמת פ"נ של אחר אין עבירה נדחית. אם כן מפני פ"נ של הנרדף אסור להרוג הרודף כנ"ל לכאורה. אח"כ האיר השי"ת את עיני דגם גבי ב"נ מקרא מפורש בתורה דניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף אפילו ב"נ אחר דבדע"ב שם מבואר רודף אחר חבירו ואמר לו ישראל הוא כו' והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך הצל דמו של זה בדמו של זה ע"ש ברש"י דכל הרואה אותו ישפוך דמו של רודף ע"ש וזה הפסוק נאמר לב"נ דרודף מותרים להרגו ונשנית בסיני גבי מחתרת והוכה אפילו בכל אדם והיקישא לנערה המאורסה הוא למצוה גבי ישראל אבל לענין מותר להרגו נאמרה לב"נ ונשנית בסיני גבי מחתרת וכל מלתא דנאמרה ונשנית לזה ולזה נאמרה אם כן גבי רודף גזירת הכתוב אף לב"נ דמותר להרגו אף ב"נ אחר אם כן ג"כ אין ראיה לדברי המהר"ש יפה דאף אם נאמר דב"נ צריך למסור עצמו על ש"ד מכל מקום גבי רודף התירה התורה לו ואף לאחר דכך גזירת הכתוב כמו בישראל אף דרציחה אינה נדחה מפני פ"נ מכל מקום ברודף נדחה מפני פ"נ אם כן גבי ב"נ נמי. אך זה ברור דמצוה ליכא גבי ב"נ להרוג הרודף דגבי ישראל מהיקישא ילפינן וגם מוקצותה את כפה ולא תעמוד על דם רעך אבל בב"נ לא נאמרו הפסוקים הללו רק היתירא הוא אבל לא מצוה. והנה לדברי הרב בעל פר"ד שהבאנו דדעתו דאף דב"נ אינו צריך למסור נפשו אפילו על עכו"ם וכן יכול להתרפאות בפ"נ באיזה עבירה מכל מקום ש"ד מחויב למסור נפשו כמו ישראל כי כמו גבי ישראל מחויב למסור עצמו מצד דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' כן גבי ב"נ שייך סברא זו רק לגבי רודף שרי כמו ישראל דהוא גזירת הכתוב אני מסתפק דהנה מבואר בסנהדרין שם דאף קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו ומקשה הש"ס ממשנה דאהלות דאשה שהיתה מקשה לילד החי' פושטת את ידה וחותכת אותו לאברים להציל את האשה יצא ראשו אין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי הא הו"ל רודף ומשני הש"ס שא"ה דמשמיא קרדפי לה וא"כ לא הוי רודף ואסור להציל נפש עם נפש אחר כי ש"ד אינו נדחה וברישא הטעם דכ"ז שלא יצא ראשו לא הוי נפש ע"כ חותכין אותו להציל האם וכפירש"י שם אף דאסור להרוג העוברין ג"כ כמבואר בדנ"ט בתוס' שם מכל מקום כל עבירות נדחות מפני סכנות נפשות אך נפש אינו נדחה מחמת הסברא דמ"ח אבל עובר ל"ש מאי חזית כי לא הוי נפש רק דהתורה אסרה כמו איסור אחר אבל לא הוי ש"ד. וז"ל הר"מ פ"א מה' רוצח אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על הרודף לפיכך אמרו חכמים האשה שהיתה מקשה לילד מותר לחתוך העובר בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם והנה מה שסיים דזה טבעו של עולם היינו תירוץ הש"ס דמשמיא קרדפי לה ע"כ לא הוי רודף. אך מ"ש בתחלת דבריו דאם לא יצא ראשו חותכין מפני שהוא רודף וכתב על הקודם לפיכך משמע מטעם דהוי רודף לא זכיתי להבין דבאמת לא הוי רודף דהא משמיא רדפו לה והא דמותר לחתוך העובר היינו דלא הוי נפש אבל רודף לא הוי ומאי זה שכתב לשון לפיכך דמשמע דהוא מטעם רודף וצ"ע ולא ראיתי לנ"כ שהרגישו בזה. והנה בב"נ קי"ל דנהרג על העוברין אם כן אני מסופק בב"נ המקשה לילד אף דלא יצא ראשו אפשר דאסור לחתוך העובר כי הוי נפש ואין דוחין נפש מפני נפש ורודף לא הוי. א"ד דבאמת כיון דחזינן גבי ישראל דלא איקרי נפש רק דגזרה התורה שופך כו' באדם אבל נפש לא מיקרי שרי להציל עצמו כמו שאר עבירות ול"ש מאי חזית דדמא כו' דלא אקרי נפש אך לפמש"ל דאסור להציל ב"נ אחר שיעבור עבירה בשביל חבירו אם כן חי' או רופא עכו"ם הם אסורים לחתוך הוולד בשביל סכנת האם כיון דלא הוי רודף ואסור להם לעבור בשביל הצלת חבירו כנ"ל ואי"ה לקמן בדין רודף נאריך בזה ואין כאן מקומו.