מנחת חינוך · סימן רצ״ו, ב׳

ולכאורה קשה למה לא נקטו התוס' בדבריהם ע"ז ג"כ אך באמת מע"ז לא הוי ילפינן שאר עבירות שחייב למסור נפשו. כי ע"ז הוא מחמת אהבת השי"ת כדילפינן מואהבת אם כן שאר מצות לא הוי ילפינן מינה דהוא העיקר שהכל תלוי בה אבל מאלו עבירות שפיר ילפינן לזה אצטריך וחי בהם. אך קשה לר' ישמעאל דסובר גם בע"ז בצנעה יעבור רק לא בפרהסיא מקרא דלא תחללו אם כן מכ"ש לר"י בג"ע וש"ד בודאי יעבור בצנעה אם כן למה כתבה התורה וחי בהם בל"ז מצד הסברא אינו מחויב למסור א"ע ול"ש לומר דילפינן כו' כיון דלדידיה באמת גם שם אינו מחויב למסור נפשו בצנעה. אך ז"א דאף לר"י דסובר בע"ז יעבור מכל מקום בש"ד מודה דיהרג מטעם דמאי חזית כו' עיין בגמרא כיון דאינו ניצול נפש מישראל יהרג וא"כ גם נערה המאורסה דהוקש לש"ד גם שם מודה ר"י דיהרג אם כן קמה וגם נצבה דאצטריך וחי בהם כדי שלא לילף מעבירות הנ"ל דיהרג בכל העבירות. וזה מדוקדק בתוס' שם שכ' דשני עבירות אלו יהרג ואל יעבור לכ"ע היינו אף לר"י וכ"כ התוס' לעיל ד"ה והא אסתר שהקשו תימא דה"ל להקשות והא אסתר ג"ע דלכ"ע יהרג היינו אף לר"י דאי אליבא דר"י באלו עבירות יעבור עדיף להקשות הא אסתר בפרהסיא דקאי הקושיא אף לר' ישמעאל עיין בתוס' ע"ז עכצ"ל דגם בג"ע וש"ד מודה ר"י דיהרג ואל יעבור ע"כ נקטו בלשונם אליבא דכ"ע ועיין בתוס' יומא כ"נ פשוט. וחמור ג"ע וש"ד לר"י מע"ז מחמת (ע"ז) ההיקש (ולכאורה יש ליישב קושית התוס' שכתבו דוחי בהם בישראל כתיב דהא באמת מבואר בסנהדרין דאף עכו"ם העוסק בתורה כו' שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וע"ש בתוס' דיש חילוק בין אדם להאדם דהאדם קאי ג"כ על ב"נ ויש לדחות) והנה מבואר בגמרא בכ"ד דר' ישמעאל סובר דכל המצות אף בע"ז בצנעה יעבור ואל יהרג מקרא דוחי בהם ועיין ביומא פיוה"כ מפלפל הש"ס מנין לפ"נ שדוחה שבת מבואר שם כמה תנאים דילפי ד"ז ור' ישמעאל יליף מבא במחתרת ע"ש ושמואל אמר מוחי בהם ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל ע"ש. ולכאורה צ"ע דר"י כ"פ יליף דפ"נ דוחה כל העבירות מקרא וחי בהם ולמה לענין שבת הוצרך לו ילפותא אחריתי ולמה לא יליף מקרא זה דהוא בעצמו יליף שאר עבירות מפסוק זה וכבר עמד ע"ז בתוס' יוה"כ. ונ"ל דיש חילוק גדול בין אנסו אנס לעבור עבירה זו ואם לאו יהרגו וא"כ אונס ההריגה בא לו ע"י מצות השי"ת נוכל לומר דהכתוב אמר וחי בהם דע"י המצות יחיה האדם ולא שימות ע"י סיבתם אבל אם לא אנס אותו על העבירה רק שחלה ונטה למות וע"י העבירה יוכל להציל נפשו מרדת שחת אבל החולי אינו בא לו מחמת המצוה בזה נוכל לומר דל"ש וחי בהם ולא שימות בהם כי לא מחמת המצוה חלה רק דהיא מניעת הצלה וכעין זה מבואר בח"מ סי' שפ"ח לענין מסור דאם אנסו באיזה אונס והראה ממון חבירו ועי"ז ניצל חייב לשלם כמו נרדף ששיבר את הכלים אבל אם אנסו להראות ממון חבירו פטור כי האנס אנסו על ד"ז ואין לך דבר שעומד בפני פ"נ אף נו"נ ביד ע"ש בש"ך אם כן חזינן דיש חילוק בין אנסו לד"ז אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אבל אם מציל עצמו בזה חייב לשלם אם כן ה"נ סובר ר"י דמוחי בהם לא נוכל למילף רק אם האנס אנסו לעבור על ד"ז א"צ למסור נפשו אבל אם חלה וע"י העבירה יתרפא אינו רשאי להציל עצמו בזה לכן הוצרך ר"י ילפותא אחרת ושמואל סובר דמקרא זה דוחי נפיק שלא יהיה שום צד מיתה כנלע"ד נכון בעזה"י. אח"ז האיר השי"ת את עיני ומצאתי סברה זו כתובה בהפלאה סוגיא דהעדים שאמרו כ"י כו' לרבא אף דס"ל כר"י בע"ז יעבור ואל יהרג בצנעה מכל מקום הוא דוקא באם אנסו שיעבוד ע"ז אבל להתרפאות לא והביא גם כן מסי' שפ"ח הנ"ל. והנאני שכיוונתי לדעתו תלי"ת.