מנחת חינוך · סימן רצ״ו, ט״ו

ומבואר ג"כ בזה דמורד במלכות אין הדין כנגמר דינו אף דא"צ למדייני' כמבואר מכל מקום כאן מבואר דוקא בייחדו אבל בלאו הכי אסור למסור אף שיש ביניהם כשבע ב"ב כיון דאין המלכות מבקשת להרגו. ופשוט כיון דאין מצוה על המלך רק רשות כמבואר בר"מ ה' מלכים ואי בעי מחיל ג"כ לא הוי כנגמר דינו ומה שמבואר דאם ייחדו והוא חייב כשבע ב"ב מותר למסרו היינו כשהמלך מבקשו להרגו כעובדא דשבע ב"ב וכעובדא דעולא ב"ק דתבעתי' מלכא אף דלא הוי כנגמר דינו ואם אדם אחר הורגו בודאי נהרג עליו מכל מקום מותר למסרו כיון דהמלך רוצה להרגו ע"י ה"ל כרודף דבפשיעתו הוא וכ"ה בט"ז שם אפילו הוא מורד במלך אשר לא ממלכי ב"ד מכל מקום כיון דבפשיעתו הו"ל כרודף ומותר למסרו וז"פ וכן מבואר כאן בנשים שהלכו ורוצה האנס שימסרו א' ויטמאוה ואם לאו יטמאו כולם יטמאו כולם ואל ימסרו נפש מישראל. ואם א' מהם יחדו תלוי בפלוגתא הנ"ל כי כאן ל"ש חייב כשבע ב"ב כ"כ הט"ז. וע"ש עוד שאם אמר שימסרו לו א' ויטמא ואם לאו יהרוג כולם בודאי מוסרין כי אפילו היא עצמה תעבור ואל תהרג כמבואר לעיל. ודע דגבי ב"נ אף אם נאמר דמצווה על קד"ה בזיין מצות שלו הוא דוקא בפרהסיא מחמת קד"ה אבל בצנעה לא אפילו באלו השלשה חוץ מש"ד מחמת הסברא כמבואר לעיל. כן כתב אף הרמב"ן שם בס' המלחמות ע"ש. ובדינים אלו אם א' רוצה להחמיר על עצמו ליהרג במקום שמותר לעבור עיין בראשונים ובהרהמ"ח ויש מקום לפלפל באריכות ואי"ה אשנה פ"ז. ובעכו"ם שאמרו לנשים שימסרו לו א' ויטמאה דאסור להם למסור עיין בכ"מ מביא בשם הרשב"א דאפילו אם היתה טמאה מכבר אין מוסרין כי למה תוסיף חטא על פשע וא"ד לתרומה ע"ש. ובהגהות דגול מרבבה השיג עליו מהירושלמי שמבואר שם דאם היא טמאה מכבר מוסרין אותה ואין הירושלמי בידי ולא הדג"מ כעת. ועיין בילקוט מלכים הביא שם אגדה דנבוכדנצר בא ויצאו סנהדרין לקראתו ואמר להם שיתנו לו יהויקים שמרד בו ורצו למסור את יהויקים אמר להם וכי דוחין נפש מפני נפש אמרו לו וכי לא כך עשאה זקנתך לשבע בן בוכרי. מזה מוכח אף דלא היה מורד במלכות ב"ד מכל מקום כיון דהיה מורד הוי כרודף ומותר למסרו ומפורש כד' הט"ז וערש"י ותוספות סנהדרין דע"ה דאף אם נאמר דב"נ מצווה על קד"ה מכל מקום דוקא בפרהסיא וכ"כ הרמב"ן ופרהסיא דוקא תוך עשרה מישראל אבל פרהסיא תוך הרבה ב"נ לא מיקרי פרהסיא אף שהם מוזהרים על קד"ה מכל מקום לא נקרא פרהסיא רק תוך עשרה מישראל. ואם ב"נ רשאי להחמיר על עצמו למס"נ במקום שא"צ או לפי שפסקינן דאינו מחויב עיין בפר"ד דרך האתרים דעתו שאינו רשאי אף להפוסקים דישראל רשאי להחמיר מכל מקום ב"נ אסור להחמיר ע"ע. וכבר כתבתי לעיל דבלא מעשה אינו חייב להציל חבירו בדמו מקרא וחי דחייך קודמין ובפרט לפמ"ש התוס' דל"ש סברא מאי חזית כו' אדרבא מ"ח כו'. אם כן מצד הסברא א"צ להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חבירו אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי כיון דהוא לא יעבור כלל רק עובר על לא תעמוד על דם רעך אם כן כל המצות נדחין אפילו מפני ס' סכנה מחמת וחי בהם ובנדרים פ' וא"נ מבואר שם פלוגתא דר"י סובר אפילו כביסתו וחיי חבירו כביסתו קודמת מחמת צערא דגופא טובא וחכמים פליגי דחיי חבירו עדיף מצערו אבל להכניס עצמו בספק סכנה נראה דא"צ. אך ראיתי בכ"מ פ"א מה' רוצח מביא בשם הירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה אם חבירו בסכנה ודאית ע"ש. ולדידי צ"ע דמה"ת ועיין בח"מ סי' תכ"ו השמיטו המחבר ובסמ"ע הקשה למה השמיטו וע"ש שכתב כיון שהרי"ף והר"מ השמיטו דין זה ובאמת צ"ע דברי הירושלמי ואינו ת"י (עיין בהשמטות).