ודע דאף שכתבתי לעיל דדין זה דאביזרי' דג"ע וע"ז שיהרג ואל יעבור אינו מוסכם כי דעת התוס' גבי אשירה דיעבור ואל יהרג וכתבתי דגם דעת הר"מ כן מכל מקום פשוט דאביזרא דש"ד כ"ע ס"ל דיהרג ואביזרא הוי כגון שאונסין אותו להניח את חבירו לפני ארי וכדומה דמבואר בש"ס ור"מ הל' רוצח דכה"ג אינו נהרג הרוצח מכל מקום חייב למ"נ מחמת הסברא דלא הותר לו לעבור שום עבירה רק במקום הצלת נפש אבל כאן שיהי' איבוד נפש ולמה יעבור בשביל נפש מאי חזית דלמא דמא דחברי' סומק טפי ופשוט. ודע דאם אנסוהו לחלל שבת להנאת האנס ועשה כן ובשעת עשיה הזיק ממון לחבירו ז"פ דצריך לשלם ול"ש כאן ח"מ שוגגין דפטורין מתשלומין כמבואר בפ"ד ושם מבואר דאלו אתרו בי' פטור כו' אבל כאן מצוה קעביד או דהותרה שבת או אפילו דחויה מכל מקום אין כאן צד מיתה. ואם אנסוהו לא' מג' עבירות הללו דמחויב למסור עצמו ועבר ולא נהרג דג"כ מבואר בר"מ ובהרהמ"ח דאין עונשין אותו כי התורה פטרה אונס יש להסתפק אם דינו כשוגג ופטור מתשלומין אם הזיק ממון חבירו בשעת העבירה א"ד דעדיף משוגג והוי כאין בו צד מיתה וער"מ פ"ד מה' חובל ומזיק שפוסק גבי אשה דאם בשוגג הי' פטור מתשלומי וולדות אבל אם נתכוין לאחר והרג את האשה כיון דהתורה פטרה חייב בתשלומין ועי' ראב"ד שאין דעתו כן אלא סובר כתנא דבי חזקי' דאף מתכוין מכל מקום פטור מתשלומין. ומה שיש לפלפל בדבריהם מכ"מ ע"ש במ"מ ובלחם משנה וא"כ אפשר דזה ג"כ תלוי בפלוגתא זו להר"מ חייב ולהראב"ד פטור ואפשר עוד דזה עדיף מאינו מתכוין. ואם אנסוהו לבעול את הערוה לדעת הר"מ דחייב מב"ד שאין קישוי אלא לדעת כמ"ש לעיל דהר"מ פסק כן פ"ב מהא"ב ופ"כ מה' סנהדרין בודאי פטור מתשלומין אף דדעת הכסף משנה בה' סנהדרין דאף להר"מ אין ממיתין אותו הב"ד דהוי כמו בלא התראה מכל מקום בלא התראה כ"ע מודים דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף דל"ש כאן אלו אתרו בי' בר קטלא הוא מכל מקום נראה דאין חילוק. אך לשיטות הסוברים דא"ח מיתה אפילו בערוה יש להסתפק כנ"ל. אך לפ"ז יהי' משכחת לה קנס בנערה המאורסה להסוברים בח"מ סי' שפ"ח אף דאנסוהו להראות של חבירו מכל מקום לענין תשלומין חייב לשלם כדעת הרי"ף בנו"נ ביד אם כן חייב לשלם קנס כי המיתה אינה פוטרת אותו כיון שהוא אונס ל"ש מיתה וע' פא"נ בסוגיא דנערה המאורסה ושאר סוגיות שם. אך נראה דוקא לענין תשלומין כיון שהוא ממון חבירו חייב לשלם אבל קנס א"ח באונס כי הוא קנס ויש להאריך ואין כאן מקומו. ונ"ל דגבי ש"ד אם אנסוהו להרוג את חבירו ועבר והרג ובשעת מעשה הזיק ממון חבירו פטור לכ"ע אף אם נאמר דל"ש חיוב מיתה כלל באונס כי ז"פ אף אם הוא אונס מכל מקום ניתן להצילו בנפשו וכל ישראל הרואה ויכול להציל את חבירו בנפשו מחויב להציל ולהרוג אותו אף שא"ח מיתה על ההריגה היינו לאחר שהרג אבל קודם שהרג הוי רודף ואפילו קטן הרודף את הגדול אף על פי שהוא אונס ניתן להצילו בנפשו ומכ"ש להנרדף בעצמו בודאי מותר דמו אם כן כיון דהוי רודף פטור מתשלומין דרודף ששיבר את הכלים פטור אם כן פטור כאן. וכן נמי בנאנס על העריות שניתן להצב"נ ג"כ פטור על ההיזק דהוי רודף דאסור לעשות כן וא"כ ניתן להצב"נ כנ"ל ברור בעזה"י. ודע אף דרודף ניתן להצילו בנפשו ומצוה על כל ישראל להצילו ולהרוג הרודף מכל מקום יש דינים אשר הנרדף בעצמו יכול להרוג הרודף אבל לא איש אחר עמ"ל פ"א מה' רוצח כתב שם ברוצח בשוגג שיצא מעיר מקלט שרשות ביד גואל הדם להרגו ורדף אחריו ונתאמץ הרוצח והרג את הרודף דאינו נהרג עליו וראי' מהש"ס דאלו הרגו זמרי לפנחס לא הי' נהרג עליו דפנחס הו"ל רודף אף דרדף אחריו כדין מכל מקום ה"ל רודף אם כן ה"נ ע"ש. ונ"ל ברור דוקא הנרדף בעצמו אם הרג את הרודף אין חייב כיון דאין מצוה ביד הרודף רק רשות ע"ש במ"ל אבל באיש אחר שהרג את גואל הדם או שהרגו לפנחס בודאי נהרג עליו כי בחנם הרגו כיון שחבירו לא עשה שום עבירה ברדיפה אך הנרדף בעצמו אינו נהרג כנ"ל מצד הסברא ולא מצאתי זה בפירוש. וע"ש עוד במ"ל היכי דמצוה ביד הרודף לרדוף כגון הרודף אחר הרודף ונהפך הרודף אחר חבירו והרג את הרודפו כיון דהרודף שלו מצוה קעביד ורודף אחריו להציל את חבירו נהרג הרודף הזה אם הרג את הרודפו ע"ש שמביא ראי' והוא מילי דסברא (אך) [אף] ברשות שאינו נהרג מכל מקום מצד הסברא דוקא הנרדף עצמו אבל אחר נהרג עליו כנלע"ד מצד הסברא.
מנחת חינוך · סימן רצ״ו, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
