מנחת חינוך · סימן רצ״ו, י״ב

הג' ש"ד והוא מבואר שם בש"ס דיהרג ואל יעבור מחמת סברא מאי חזית כו' ועי' פרש"י דעיקר שמותר לעבור עבירה מפני כי חשוב לפני הקב"ה נפש ישראל. אבל כאן יהרג נפש מישראל ולמה נתיר לו לעשות עבירה דב"כ וב"כ נאבד נפש מישראל ע"כ יהרג ולא יעשה עבירה ע"ש. והנה בש"ד אף אם להנאת עצמו מכל מקום כולם מודים אף הרז"ה דיהרג כמבואר שם בדבריו מחמת האי סברא דמאי חזית וע"ש בלשון הרז"ה דאף דש"ד אפילו להנאת עצמו אסור מחמת האי סברא מכל מקום לענין זה לא מקיש ג"ע לזה. (והנה אף דהוא מחמת הסברא שייך היקישא אף במקום דל"ש האי סברא ע' תוספות ר"ה דכ"ו ע"ב דעתם דדבר שהוא מצד הסברא אין למדין בג"ש ועיין ברא"ש מכל מקום אף לד' התוס' דוקא משום מצוה בעלמא אבל דין גמור אף שהוא מצד הסברא מכל מקום ילפינן חדא מחברתא וא"כ צע"ק לדברי הרז"ה אף שהוא מצד הסברא מכל מקום אמאי לא מקשינן היקש גמור). ודוקא אם כופין אותו לעשות מעשה אבל אם כופין אותו שיניח לזרוק א"ע על תינוק א"צ למסור נפשו כיון דלא עביד מעשה ואינו מחויב להציל חבירו בדמו כי אדרבא מאי חזית דדמא דחברי' סומק טפי אדרבא דמא דידי' סומק טפי כ"כ התוס' בסנהדרין וביומא בפשיטות ובר"ה לא נזכר מזה. וכבר כת' בשם התוס' יוה"כ דהר"מ לא ס"ל לחלק בין עושה מעשה ובין אין עושה מעשה. ואני תמה על רבותינו בעלי התוס' שכתבו ד"ז לסברא והיא אינה מוסכמת לבעלי הש"ס דמבואר בא"נ דס"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א' קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה א' מגיע לישוב דרש בן פטירא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה א' במיתת חבירו עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. והנה לבן פטירא אף דאינו עושה מעשה כלל בחבירו וגם חבירו ימות והוא ג"כ מכל מקום אסור להחיות עצמו מכ"ש דאם יציל חבירו במיתתו בודאי ימסור נפשו וז"פ מאי שאמר בן פטירא דימותו שניהם ולא אמר דיתן לחבירו ויחי' דהא חבירו ג"כ אסור לשתות מפני דמו של זה ופשוט. ודרך משל אם הולך עם תינוק בדרך בודאי מחויב ליתן לתינוק שיחי' והוא ימות וזה כ"ש דמחייב למסור נפשו וחבירו ג"כ ימות אם כן חזינן דבן פטירא לית ליה האי סברא דבלא מעשה א"צ למסור נפשו והוא סובר בהיפוך אף בלא מעשה מחויב למסור נפשו. והנה ר"ע סובר דחייו קודמין מחמת הפ' וחי כו' אבל לא מצד הסברא מכל מקום דין של רבותינו בעלי התוספות אמת דא"צ להציל חבירו בדמו כי ר"ע ס"ל הכי דחייו קודמין ובודאי הלכה כר"ע מחבירו. על כל פנים גם הר"מ מוכרח להודות ד"ז כי הוא ש"ס מפורש דלא כהתוס' יוה"כ אם כן כיון דג"ע מהיקישא ילפינן ואם שם א"צ למסור נפשו בלא מעשה גם בג"ע כן (ואף דהרז"ה ס"ל דלא לגמרי מקשינן לענין הנאת עצמו היינו להקל דאין צריך ליהרג אע"ג דבש"ד יהרג אבל להיפך דבש"ד אינו נהרג ולומר דבג"ע יהרג אין סברא כלל ע"כ בודאי דעת הר"מ דגם בג"ע יעבור בלי מעשה כנלע"ד). וא"כ נראה בפשיטות דהר"מ סובר כן דבלא מעשה אינו מחייב למ"נ. והנה הא דש"ד יהרג ואל יעבור נראה פשוט דאם אונסין א' מישראל להרוג עוברין במקום דלא הוי סכנה לאם בודאי אינו מחויב למסור נפשו כי ל"ש מאי חזית כי העובר לאו נפש הוא ומה שחותכין את העיבור להצלת האם מכ"ש להצלת עצמו וגם בטרפה כיון דביארתי לעיל דלאו נפש הוא אם כן ל"ש מאי חזית וא"ח למ"נ ומכל מקום צ"ע. ובמתה האם עי' תוס' נדה וברמב"ן דאפשר דהוי הולד כאיש גמור. והנה דעת הפר"ד ומובא ג"כ במ"ל ה' מלכים דאף לפסק הר"מ דב"נ אינו מחויב למ"נ על ז' מצות כי לא נצטוה על קד"ה מכל מקום בש"ד מחויב למ"נ מחמת דהוי סברא ושייך גם בב"נ וע"ש שמביא בשם הר"ש יפה דס"ל דב"נ אינו מצווה למסור אף על ש"ד. ולדעת המ"ל שם יש להסתפק אם ב"נ מחויב למ"נ על העוברים וטרפה כיון דנהרג עליהם או לא ומכל מקום לא איקרי נפש וכבר כתבתי בזה לעיל וא"צ לכפול.