מנחת חינוך · סימן רפ״ז, ו׳

אחר כתבי בא לידי בשאלה ספר שו"ת בית אפרים על יו"ד וראיתי שם בהל' בכור הרבה הערות ממ"ש ונהניתי שתלי"ת כיוונתי לדעתו. וע"ש בהל' ס"ת סי' ס"א הפשט ברש"י בכורות דף כ"ה גבי דבר שאינו מתכוין בגוזז כי בכה"ג אף דגוזז ואין לך פ"ר גדול מזה מכל מקום התורה לא אסרה גוזז בכה"ג אם אינו מתכוין לגזיזה כסברת הרב המגיד לענין תיקון כלי והובא במג"א סי' שי"ח ועיין כאן בתוס' כתבו לשיטת רש"י הקושיא כאן דאפילו מטיל מום בבע"מ אסור מן התורה מכל מקום כיון שאינו מתכוין אלא לרפואה שרי דהיינו נמי כוונתם כן כיון דעושה לרפואה לא מטיל מום הוא כלל אם כן לשיטת רש"י בבכור שאחזו דם אף אם נאמר דמטיל מום בבע"מ הוא איסור תורה מכל מקום לרפואה לאו בכלל מטיל מום כלל ולא הי' לי פנאי לעיין בספר ב"א אך אגב ריהטא ראיתי שהתעורר בכ"ד שכתבתי. ובמ"ש לעיל דלמהריט"א בכור בזה"ז חייב במטיל בו מום דגרע מקדשים דקדשים לא חזי לא לגופו ולא לדמים. אבל בכור כיון דהוי קדושה מחמת מתנות כהונה הוא איסור דאורייתא. ואח"ז מצאתי במהריט"א שכ' כן בעצמו והביא בשם פסקי תוס' דתמורה דקדשים שרי מדאורייתא ובכור אסור אף בזה"ז מדאורייתא. ודע דלפי השיטות שכתבנו לעיל דסברי דמטיל מום בבע"מ הוי דרבנן אף דחזי לדמים ובפרט בזה"ז וגם בכור אם נפל בו מום שרי מן התורה וגם בכור בזה"ז שרי מן התורה כיון דלא חזי להקרבה. דע דבכור אף בזמן הבית דוקא אם נולד בארץ ישראל הוי חזי להקרבה אבל אם נולד בח"ל לא הוי חזי להקרבה דאין מביאין בכורות מח"ל עיין ר"מ פ"א מה' בכורות אם כן אותן המעשים במומין שהביא בש"ס בכורות ובביצה דהיה בבבל ובח"ל צ"ל דאף שעבר אדרבנן וגם גרמא אפילו דגוף האיסור אינו אלא מדרבנן מכל מקום אסרו גרמא ולאכול הבכור אף שלא היה אלא דרבנן ואפילו בידים אין כאן אלא איסור דרבנן דלא חזי להקרבה בכור שנולד בח"ל וכבר כ' לעיל לענין ש"ח וכמדומה לי שיש קושיא ע"ז מהש"ס אך אני כותב בלא עיון. ולענין גרמא שכתבתי לעיל דע"י בר דעת ל"ש גרמא עיין ברא"ש בב"מ גבי לאו דחסימה לענין אמירה לעכו"ם. וגם מ"ש לענין חרש שוטה וקטן דלאו בני דעת נינהו הוי גרמא עי' בדין שילח את הבערה ע"י חרש שוטה וקטן ויש לפלפל ואין כאן מקומו.