מנחת חינוך · סימן רפ״ז, ג׳

וגם נלע"ד בעזה"י ברור דאם שחט קדשים בחוץ חוץ מה שחייב משום ש"ח כמבואר בזבחים ובר"מ פח"י ממעה"ק חייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים דאין לך מום גדול מזה מה שחתך רוב הסימנים דהוא מום גלוי ואינו חוזר אך בפנים הכשירו בכך כמו כל השחיטות של חולין אף דבתחלת חתיכת הוושט נעשה נבלה אך הכשרו ומצותו בכך עיין בחולין דף כ' אבל אם שחט בחוץ דפסולה וחייב משום ש"ח אין לך מום גדול מזה ואין לך חולה גדול מזה ואולי הוא ג"כ מהמומין המנויין אם כן מחייב משום מטיל מום ג"כ ולפי זה נ"ל דאף באותן שאינו חייב משום ש"ח כגון שעיר המשתלח לאחר וידוי או לאחר הגרלה עיין ר"מ וראב"ד שם מכל מקום חייב משום מטיל מום בקדשים לפמ"ש לעיל דמטיל מום בשעיר המשתלח חייב דמרבינן מלד'. נ"ל דאם שחט בפנים בלילה כיון דהקרבן פסול ואין לך מום גדול משחיטה חייב משום מטיל מום אם התרו בו משום כך. וכן כל פסולים העושה בשחיטה במזיד חייב משום מט"מ בקדשים. וכן שנים ששחטו מבחוץ אף ע"פ דאינם חייבים משום ש"ח דוק ותשכח כל ענינים אשר א"א לפורטן הן בחוץ הן בפנים אם פוסל אותם בשחיטה חייב משום זה דהיינו מטיל מום בקדשים. ועיין בהלכות פסהמ"ק פח"י שכ' שם הר"מ דאם מחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בלאו דלא יחשב מפי השמועה למדו כו' שה"ז דומה למטיל מום בקדשים ואעפ"כ אינו לוקה שאין המחשבה מעשה ע"ש. וכבר הארכתי קצת בחיבורי מזה. אך נראה דהיינו דוקא בשאר עבודות לאחר השחיטה אבל אם חישב בשחיטה נהי דמשום לאו זה נפסל ואין לוקין. אבל מכל מקום כיון שהקרבן פסול חייב משום מטיל מום על השחיטה עצמה אם היא בפסול לא כדרך הכשר' אין לך מום גדול מזה אבל אם שחט עוף קדשים בחוץ דמבואר דחייב משום ש"ח א"ח משום מטיל מום דבעוף אינו נוהג הלאו זה וכן אם מלק בפנים באיזה פסול א"ח משום מטיל מום דבעוף אינו נוהג ד"ז וכן בקדשי עכו"ם לפמש"ל כנלע"ד בעזה"י והיא הערה חדשה. ובע"ז די"ג דפריך ונשחטי' משחט לדעת התוס' דמיירי בקדשי מזבח ליכא סתירה לדברינו דשם מותר לעשות בעל מום להנהו אמוראי אי לאו משום בזיון קדשים וכן לרבא דבזה"ז ליכא איסורא כלל ולאביי אי לאו משום בזיון קדשים הוי עקרינן הפרסות ע"ש ובעזה"י בסוגיא זו נדבר במצות הבאות ואין כאן מקומו. ועיין חולין דף ל' ד"ה מדמי פסח פירש"י בהדיא דתיכף בתחלת השחיטה אין לך מום גדול מזה ע"ש והוא כדברינו ועתו"ס ב"ק דע"ו וכן בזה"ז דחייב משום שחוטי חוץ ומשום בע"מ אינו חייב כאשר יבואר אי"ה בסמוך ול"ש לומר דאם בסוף השחיטה פסלה דסוף השחיטה הוי כמו מטיל מום בבעל מום כיון דבתחלת השחיטה הוי בע"מ במיעוט הוושט כיון דבתחלתו הכשירו בכך ואי לאו משום הסוף תחלת השחיטה הכשרו בכך ולאו בע"מ הוא ובודאי חייב אם פסלה בסוף וז"פ. ועיין בכורות דל"ג ע"ב ודל"ז מבואר דאפילו באחזו דם הוי מומא כיון דמיית בלא רפואה וכ"ש שחט אפילו מיעוט וושט דהוי בע"מ וז"פ אצלי. ועיין ג"כ בתוס' מנחות דנ"ו ובתוס' בכורות וברא"ש. והנה מבואר בבכורות דל"ד ובכ"מ במנחות ובביצה דרבנן סברי דאסור אפילו לגרום מום בקדשים דכתיב כל מום דאפילו גרמא אסור וע"ש בתוס' דאפילו מאן דלא דריש כל מכל מקום כאן דריש והנה מבואר דהוא איסור דאורייתא והנה כאן בהא"מ לא הביא הר"מ דין זה דגרמא אסור מן התורה שלא יניח לו דבילה וכדומה ובה' בכורות פ"ב ה"ח כתב הרגיל לבכור שיטול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו כו' ה"ז לא ישחוט עליו כו' אבל אינו מבואר אם הוא איסור תורה דאפשר דאף באיסור דרבנן קנסוהו ואף בזה"ז הדין כן כמבואר בגמ' ובטוי"ד אף להרבה שיטות דבזה"ז אינו אלא מדרבנן ויבואר לקמן כמו מעשר פירות בשבת ויש הרבה דברים שאסור מדרבנן וחז"ל קנסוהו ולא מצאתי דין זה בר"מ והרהמ"ח ג"כ לא הביאו ולכאורה צריך עיון גדול על הר"מ שאינו מביא בפירוש כדרכו תמיד לפרש איסור דאוריי' או דרבנן וגם על הרב המחבר שהשמיטו צ"ע ועמ"ש לקמן בפיסקא המתחלת והנה כו' דהר"מ סובר דגרמא אינו אלא דרבנן ומכללא שמיע לי מדאסור אפילו באכילה. ונ"ל דאף דאסור גרמא מן התורה מכל מקום אין חייב מלקות אם הוטל מום בגרמתו דלא מצינו שיהיה חייב על גרמא בשום מקום ועיין בח"מ בענינים הרבה בזה. ואם שלח ע"י בר דעת לא מבעיא ע"י ישראל דאשלד"ע והמשלח לא עבר כלל כי בן דעת כיון שהוא בעצמו עושה מרצונו ל"ש על המשלחו גרמא וכן אפילו ע"י עכו"ם כיון דהוי בר דעת אך ע"י חרש שוטה וקטן כיון דלאו בני דיעה נינהו הוי גרמא ואסור מן התורה ויש להאריך הרבה אך הדינים מבוארים על הרוב בה' בכורות: