מנחת חינוך · סימן רפ״ז, י״ב

והנה במה שנסתפקתי לעיל אם גם בפרה אדומה ושעיר המשתלח שייך לאו זה דהטלת מום. עכשיו ראיתי בת"כ פרשה זו כי יקריב שלמים אין לי אלא שלמים כו' מנין לרבות העולה כו' נזירות ותמורות כו' הרי דכ"ז צריך ריבוי ופ"א ושעיר לא נתרבו שם נראה דלא הוי בכלל זה ע"ש. והנה אם מטיל מום במחוסר זמן נראה לפי שיטת הרא"ש דמטיל מום קבוע בבע"מ עובר אינו עובר אם כן ה"נ ואיירי בוולדות קדשים או בבכור דאי נולד מחולין בלאו הכי אינו רשאי להקדיש מח"ז. אך לשיטת הר"מ שהבאנו לעיל בשם הריט"א דבבע"מ עובר להר"מ חייב אם כן גם במח"ז עובר דהוי כמו בע"מ עובר ומכל מקום נראה דאם מטיל מום בולד קדשים קודם שיצא לאויר העולם אפשר דאינו עובר כי אם יקריב אמו (כי) בעוד הולד בתוכה אין פוסל מום כי בלאו הכי החלב של השליל אינו ראוי להקרבה והשליל הרי הוא כא' מאברי' עיין ר"מ פ"א מה' מעה"ק ובהמה זו עומדת להקרבה ומצוה להקדים ולהקריב ולא להמתין עד שתלד אם כן נראה דאין בזה איסור תורה ובפרט קודם שכלו חדשיו ועי' בחולין ע"ה ולהרא"ש בודאי פטור דהוי כמו מח"ז ע"ש בגמ' ומכל מקום מדרבנן בודאי אסור וז"פ. ודוקא בשאר קדשים דשיט' הר"מ פ"ד מה' תמורה דבמעי אמן הם קדושים אבל בכור מבואר להדיא בש"ס דמותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם וכ"פ הר"מ פ"ב מה' בכורות וגם אפילו למ"ד דוולדות קדשים בהווייתן קודש דהיינו משנולדו מכל מקום משכחת לה דין זה במקדיש עובר אפילו במעי בהמה חולין ע"ש בתמורה ואם מטיל בה מום אפשר להר"מ הוי איסור תורה דהוי כמו מום עובר ואפשר דקיל יותר וצ"ע. וע' תוס' תמורה ד"י ע"ב כתבו אף דאסור להקדיש מחוסר זמן מכל מקום במעי אמו אין איסור להקדיש העובר ויבואר לקמן בעזה"י. ולענין אם מותר להטיל מום בקדשי בד"ה ע"ש בע"ז לשיטת רש"י דמוקי ברייתא בקדשי ב"ה וע"ז אמר רבא נר' כמטיל מום בקדשים ועי' בתוס' שם אם כן אסור להטיל מום בקדשים של בד"ה אף בזה"ז מדרבנן אטו קדשי מזבח ע' תוס' זבחים נ"ט ומקומות הנרשמים שם וכ"נ דעת הר"מ פ"ח מה' ערכין דפסק כברייתא זו דאם הקדיש בזה"ז אף לבד"ה כמבואר בדבריו בה"ח שם בזה"ז שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו כו' אם בהמה נועל דלת כו' ע"כ הא דלא עקר לי' או לשוי' גוסטרא מחמת מטיל מום בקדשים כסברת רבא דהלכה כרבא לגבי אביי ע"ש בש"ס. וזה נ"פ דדוקא בזה"ז דבלאו הכי נועל דלת עד שתמות או שאר דברים יוליך לים המלח אין איסור רק מדרבנן אבל בזה"ב בודאי אסור להטיל בו מום מן התורה מחמת פסידת קדשים כמבואר פ' ראשית הגז דכחש קדשים אסור אפילו בקדשי בד"ה מן התורה אך בזה"ז ליכא פסידא כמ"ש. ועי' במהריט"א דס"ז ע"ב מביא בשם רמב"ן ורשב"א דסוגיא דע"ז מיירי בקדשי בד"ה אלא שהם תמימים וק"ל דהמקדיש תמימים לבד"ה צריך לפדות אותם והם עצמם יקרבו למזבח מדרבנן ע"כ בזמן המקדש הוא איסור דרבנן להטיל מום אף דהם קדשי בד"ה כיון דמדרבנן אינם יוצאין מידי מזבח ועכשיו אסור לפי שנראה כמטיל מום כו' ע"ש ועכצ"ל דמיירי דלא הוזל כלל מחמת המום דאל"ה בזמן המקדש בודאי אסור מן התורה מחמת פסידת קדשים כמ"ש וע"ש במהרי"ט הנ"ל שכ' דאף לדעת הר"מ פ"ה מה' ערכין דסובר דמה"ת אין יוצאין מקדושת מזבח קדשי ב"ה תמימים מכל מקום כל כמה דלא פריק לי' אין להם קדושה דקדושת קדשי מזבח לענין מום רק קדשי ב"ה ומודה הר"מ דהטלת מום אינו אלא דרבנן ויש עוד להאריך במצוה ורק הפסקתי בין הפרקים ואין דעתי צלולה ואי"ה אשנה פ"ז: