מנחת חינוך · סימן רפ״ה, ז׳

ודע דאע"פ דבכלל המומין הפוסלין בבהמ' הוא טומטום ואנדרוגינוס עיין ר"מ פ"ז מהב"מ וגרע מבע"מ דאפילו בעופות פסולים עיין ר"מ פ"ג מהא"מ הל' ג' מכל מקום אם הקדיש טומטום ואנדרוגינוס אינו עובר משום בל תקדיש דהוי כמקדיש עצים ואבנים למזבח כ"מ בר"מ פ"ג ה"י וע' כ"מ ולחם משנה שם שכתב לגבי טרפה א"צ לחילוק שכתב הר"מ דבע"מ יש במינו קרבן וטרפה אין במינו קרבן דבלאו הכי בטרפה לא לקי דלא נתפרשה אזהרתו בתורה ע"ש ובאמת לגבי טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל בע"מ ונתפרשה אזהרתן צריך הר"מ לחילוק זה דאין במינו קרבן ע"כ לא לקי על בל תקדיש ע"ש. וד' הלחם משנה צ"ע לפי שהעמיס בכוונת הראב"ד דהחילוק בין יש במינו צריך דוקא גבי תמורה אבל לענין הקדש מעיקרא אין חילוק ואי לענין מלקות בלאו הכי אין לוקין על טרפה דלא נתפרשה אזהרתן ובאמת צריך הר"מ לחילוק זה לענין טומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל מומין אבל הטרפה אינו מום רק מן הבקר ילפינן או לדברי הר"מ מלימוד אחר ואי"ה יבואר במקומו אבל טומטום ואנדרוגינוס הן מומין השוין באדם ובבהמה ע"ש בפ"ז מהב"מ. וגוף הדין דיליף הר"מ דאין לוקין לד' הכסף משנה בטומטום ואנדרוגינוס ומר"פ שם די"ז אין ראיה לענין מלקות דמיירי לענין תמורה אך היא גמ' מפורשת דף ז' ל"א דיקלא אינו במינו ראוי למזבח לא לקי לאפוקי בע"מ דאיכא במינו לקי ע"כ כ"ה דליכא במינו לא לקי והר"מ למד מר"פ דטומטום ואנדרוגינוס וכל הנהו דחשיב הוי אינו במינו ע"ש דף י"ז תוס' ד"ה א"ה וכו' ע"כ לא לקי על הקדשן כמבואר כאן בגמרא ואפשר דזה ג"כ כוונת הכסף משנה דהם דברי ר"פ דהוי אינו מינו ע"כ כתב הר"מ דאינו לוקה וד' הלחם משנה צ"ע כיון דהר"מ ע"כ צריך ליתן טעם דאינם לוקין מחמת אין במינו לענין טומטום ואנדרוגינוס כתב טעם כולל ובטרפה שייך גם כן האי טעמא אף על פי שיש עוד טעם שלא נתפרשה אזהרתן ע"ש. ועיין בדף ז' תוס' ד"ה אפילו למקדיש כו' כתבו והא דאמרינן לקמן המקדיש נקבה לעולה ימכור ויפלו דמיה לעולה צ"ל דלקי ודבריהם אינם מובנים דהלאו דבל תקדיש אינו אלא בבע"מ כמבואר בתורה אבל נקבה לעולה לא שמענו בשום מקום דילקה וצ"ע. ועיין בתמורה דכ"ז ע"ב משנה מפורשת דאם אמר על בע"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ה"ז לעולה ימכרו ויביא בדמיה עולה וכ"פ הר"מ בפט"ו ממעה"ק וע' כאן בהשגות הראב"ד שם גבי מקדיש טומטום וכו' בפ"ג אם כן נראה לענין הלאו ג"כ אינו עובר אלא אם אמר בלשון למזבח או לעולה בלבד דהדין דנתפס בקדושה ונמכר עוברים על בל תקדיש אבל באומר על בע"מ ה"ז עולה דמבואר דלא אמר כלום אם כן א"ע כלל ואפשר דמ"מ עובר על הלאו אך בודאי אין לוקין אף להר"מ כי הוי לאו שאב"מ כי לא נתעביד בדיבורו שום מעשה כי לא נתקדש כלל. ומכל מקום אפ"ל כיון דלא חל קדושה בדיבורו כיון דאין ראוי לקרבן אם אמר ה"ז עולה אפשר דאין כאן לאו כלל ולא איסור וראיה לדבר דהנה מבואר שם בתמורה בסוגיא זו דאמר רבא השתא דאמר רבנן טעמא דבע"מ לקי משום דבזוי' מילתא הקדיש לדמי נסכים נמי לקי ונוכל לומר דלא בזוי' מילתא אלא אם חל קדושה עליה אבל אם אין חל כלל לא בזוי' מילתא וראיה לדבר דאי תימא דאפילו אם אינו חל עליה קדושה מכל מקום בזוי' מילתא אם כן מאי מקשה הש"ס בדף ה' לרבא דסובר כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד א"ע ל"מ והרי מקדיש בע"מ למזבח ותניא אף על פי שעבר בל"ת מה שעשה עשוי אלמא דמהני ומשני ע"ש. והנה מאי מקשה לסברת הרשד"ם ומהרי"ט המפורסם שהקשו מהשוחט בשבת ויוה"כ דשחיטתו כשרה ולמה לא נימא דל"מ ותיהוי שחיטתו נבלה ותי' כל היכי דאם נאמר לא מהני יתוקן האיסור תורה אך מכל מקום ילקה דעבר אמימרא דרחמנא אבל עי"ז דהתורה קנסה אותו דלא ליהני מעשיו הרעים יתוקן האיסור תורה ולא יהי' המעשה רע אז אמרינן דל"מ מעשיו הרעים דהתורה לא רצתה שיהי' קיום למעשה הרע שעבר נגדה אבל אי אפילו לא תהני מעשיו מכל מקום מעשה הרע שעשה לא יתוקן ועשייתו הוא נגד התורה בזה אמרינן דמהני כיון דבלאו הכי לא יתוקן האיסור אם כן בשוחט בשבת אף אם נאמר דל"מ מכל מקום לא יתוקן האיסור שחילל שבת אף אם נאמר דל"מ ושחיטתו נבלה מכל מקום אם מנבל בהמה בשבת ג"כ מחלל שבת אם כן בכה"ג לא אמרינן ל"מ ע' בשער המלך פ"ג מה' גירושין ואין כאן מקומו להאריך רק הצריך לעניננו וא"כ מאי מקשה הש"ס דלמה יהיה קדוש בע"מ הא אעל"מ לרבא ז"א הא רבא עצמו סובר דהטעם משום בזוי' מלתא וא"כ אף אם נאמר דל"מ ואין הקדושה חל מכל מקום כבר היה ביזוי מלתא ולא יתוקן האיסור אם כן בכה"ג מודה רבא דמהני אע"כ דלא הוי ביזוי מלתא אלא בנתפס בקדושה אבל אי אמרינן דלא מהני ולא יהי' נתפס בקדושה כלל יתוקן האיסור כי לא יהיה ביזוי מלתא ע"כ מקשה שפיר לרבא נימא דלא מהני וא"כ באמר ה"ז עולה דלא נתפס כלל בקדושה לא הוי ביזוי כלל ואין כאן איסור וכי תאמר והא חזינן דסברת הגמרא דלא תיהני ומכל מקום עובר בל"ת אף דאינו נתפס בקדושה דהא קיימינן בסברא דלא מהני ז"א דהא דר"ל דלא תהני הוא רק מחמת דהתורה אמרה לא תעביד ולולי העבירה הי' מהני ולאביי מהני וגם לרבא דכתיב קרא דמהני אך בס"ד דלא מהני מחמת דעבר על התורה אם כן בכה"ג ודאי עבר על הלאו כמו דאמר רבא דל"מ מכל מקום לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דזה סיבה דל"מ אבל בל"ז הי' מעשיו קיימין אם כן אף דל"מ מחמת זה דעבר מכל מקום עובר בלאו אבל כ"ה דאף בלא עבירה שעבר לא מהני מעשיו אם כן לא עשה כלל שום איסור וכאן באומר ה"ז עולה אפילו בלא האיסור מכל מקום אינו נתפס בקדושה כמו דאביי מודה אף שסובר דמהני מכל מקום באומר ה"ז עולה אין נתפס בקדושה או לרבא דגלי קרא דנתפס מכל מקום באומר ה"ז עולה אינו נתפס וכן באומר על בהמה טמאה אף על פי שאין כאן לאו כי אין במינו מכל מקום לא נתפס אם כן בודאי אין עושה איסור ולא עבר על לאו כלל. הכלל כ"ה שאין נתפס רק מחמת דעבר על התורה אם כן אף אם לא מהני ונתקן האיסור מכל מקום עבר על ל"ת כי הל"ת הוא סיבה דלא יהי' מעשיו קיימין אבל אם בלא הל"ת אין מעשיו קיימין וכבר בררתי דאם המעשה אינו אין איסור כלל אם כן א"ע בלאו כי הלאו הי' מחמת האיסור דביזוי מלתא וזה אין ביזוי אבל במקום דנתפס כגון לעולה והוי ביזוי מלתא מקשה הש"ס שפיר דאי לאו האיסור הי' נתפס והתורה אסרה זה כיון שנתפס הוי ביזוי מלתא ע"כ לרבא הוי הסברא כיון דעבר לא יהני מעשיו הרעים ומכל מקום על הלאו עבר והוא דבר פשוט. העולה מזה כיון דחזינן דהמקדיש עצים או שאר דברים שאין במינם קרבן דנתפסו בהם קדושה כמבואר בר"מ דאם אמר למזבח ימכרו לצורך קרבן והתורה לא אסרה משום בל תקדיש כיון דליכא ביזוי אם כן ה"נ אם אמר על בע"מ לשון עולה דאינו נתפס ואין כאן ביזוי אין כאן לאו אבל מקדיש בע"מ בלשון לעולה ל"מ עתה כיון דגזירת הכתוב דנתפס בודאי הוי ביזוי אלא אף לפי הס"ד מכל מקום כיון דהסיבה דלא נתפס היא מחמת עבירה בודאי עובר בל"ת אבל על כל פנים נתקן האיסור במקום דלא נתפס אם כן חזינן מדנתקן האיסור דליכא איסור בלא נתפס אם כן באומר בלשון דלא נתפס אינו עובר כלל ולע"ד זה פשוט ובזה תבין גם כן לדעת הר"מ דלוקין במקדיש בעל מום משום דבדיבורא עביד מעשה אם כן מאי מקשה הש"ס לרבא לימא דלא מהני הא נוכל לומר דלרבא דהוא קנס התורה דלא יהני מעשיו אם כן בכ"מ אף דמעשיו ל"מ מכל מקום לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שפיר לא מהני אבל כאן אי אמרינן ל"מ אם כן לא נתעבד מעשה כי אינו נתפס ואם כן יהיה לאו שאב"מ ולא ילקי אם כן ע"י קנס התורה יהיה חוטא נשכר דלא לקי ובכה"ג מהני כי קנס הוא לו ועיין בפמ"א סימן ל"ד כתב סברא כה"ג ולפמ"ש אתי שפיר כיון דע"י דנאמר לא מהני ולא יהיה בו מעשה אם כן סיבה שעבר הוא עושה זה לאו שאב"מ אינו מזיק כלל והוי לאו שיש בו מעשה אף אם לא מהני ולקי. אך אם אפילו בלא סברא דל"מ אין בו מעשה אז לא לקי אבל כאן דמה"ת לא נתפס מידי דהוי עצים ואבנים רק מחמת קנס התורה דלא מהני לקי שפיר והתורה קנסה דלא מהני מעשיו מכל מקום הוי כאלו עשה מעשה כמו סברת רבא אף דלא אהני מעשיו ולא עבד איסור כלל כי לא מהני מכל מקום לקי דעבר אמימרא דרחמנא ואביי באמת פליג אבל רבא סובר כן אם כן לענין לאו שאב"מ נמי דינו כן כנלע"ד ברור בעזהש"י ואין כאן מקומו והארכתי בזה במק"א בעזהשי"ת: