מנחת חינוך · סימן רפ״ג, ד׳

וראיתי בפר"ד הרבה להקשות על הר"מ שפסק דנבעלה ביאת איסור אינה כזרה רק בלאו א' מהש"ס בכורות מ"ח דמבואר שם דלוי' שילדה מעכו"ם פטור הבן מפדיון וכהנת שילדה מעכו"ם חייב הבן בפדיון וע"ש הטעם דבשלמא לוי' בקדושתה קאי דתנן לויה שנשבית נותנין לה מעשר אבל כהנת לאו בקדושתה קאי כיון דבעיל לה הוי לה כזרה וד"ז מהאי קרא מבת כהן כו' כפירש"י שם אם כן אף דבת ישראל או לויה ג"כ נפסלה מתרומה מכל מקום כיון דלאו קדושה בגופה רק דאוכלת מחמת ד"א מחמת הנשואין לכהן או מחמת הבן אם כן לא נתחללה כמבואר כאן ביבמות והו"ל כזרה אם כן אם תאמר דאינו רק לאו אמאי תהי' כזרה לענין פדיון ובאמת יש לדחות אף דאינה חייבת מב"ש מכל מקום בשלמא לויה וישראלית דלא הוי להו קדושת הגוף אם כן לא נתחללו לתרומה רק מגזירת הכתוב אם כן מכל מקום לויה היא ובנה פטור מפדיון אבל כהנת דהיתה אוכלת בקדושת עצמה ומכל מקום אסרה התורה נראה דמחמת זה נתחללה קדושתה אשר היא מזרע אהרן אף דלא הוי רק בלאו מכל מקום כיון דחזינן דהתורה הוציאה מדין כהונה לגמרי אם כן לענין פדיון הבן נמי כי חזינן דהתורה לא עשאה כלל כזרע אהרן אבל לוי' דאכתי אוכלת במעשר כזרע לוי אם כן אכתי הו"ל כזרע לוי אך דאין אוכלת בתרומה מגזירת הכתוב אבל כהנת דחזינן דיצאה מכלל זרע אהרן אם כן לענין פדיון נמי וכן פירש"י התם להדיא דאף דמבואר ביבמות דגם בת לוי נפסלה מתרומה מכל מקום מדין לוי' לא פסל לה אבל כהנת נפסלה מכהונה ע"ש. ולכאורה ד' רש"י שם צע"ק דהביא דהא דנפסלה מתרומה כהנת הנבעלה לעכו"ם מהאי קרא כי תהיה לאיש זר ובאמת כאן ביבמות אמרינן דביאת עכו"ם לא מפקינן מן איש זר רק מאלמנה וגירושין ובעכו"ם אין אלמנה וגירושין נוהג וכפירש"י להדיא בסוף ד"א ואפשר כיון שאין מקומו כאן לא נ"מ ונקט בקיצור ומ"ש דמכאן יצא להר"מ בפ"ט מהלכות ביכורים דחללה דהיינו שנתחללה בביאת איסור חייבת במתנות היינו דחזינן דנפסלה מקדושה לגמרי ואף מקדושת לוי' ומכל מקום אפשר דאינה אלא בלאו וגם דהתורה הקפידה דוקא על זר מעיקרו כמו לגבי חומש כמ"ש לקמן בעצמו אם כן כיון דלא הוית זר מעיקרו אינה בכלל וכל זר לא יאכל לענין חיוב מיתה ומכל מקום אין עליה שום קדושה ואי"ה במצות זרוע ולחיים נאריך עוד בזה. עוד הקשה מהא דאמרי' בפ' הערל דע"ד איזה דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה דשוה בזכרים ובנקבות ופריך הש"ס אימא חזה ושוק ומתרץ דליתא בחוזרת ומקשה תו תרומה נמי ליתא בחללה ומשני דחללה לאו זרעו דאהרן היא ופשיטא דאין כוונת הש"ס דחללה הנולדה מפסולי כהונה דההיא אפילו בזכרים אינו אע"כ דנבעלה לפסול לה וע"ז מתרץ לאו זרעו של אהרן היא אם כן כיון דלאו מזרעו של אהרן למה לא תתחייב מיתה ובאמת אף דעתה לאו זרע דאהרן היא מכל מקום כיון דהיתה מזרעו ש"א אם כן לאו זרה מעיקרא היא לענין חיוב מיתה כמו לענין חומש אך לפמ"ש בלאו הכי לא קשה דאין כוונת הש"ס לומר דלא שוה היא כיון דאם נבעלה ביאת איסור אינה אוכלת זה לאו בכלל אינו שוה וכיון דהתורה אסרה לה תרומה מחמת עבירה כמו דהתורה אסרה תרומה לערל ומכל מקום הוי שוה בזרעו ש"א הכשרים אך כוונת הש"ס כמו דקודם לזה אמרי' דחזה ושוק ליתא בחוזרת היינו דלא עשתה שום איסור ונשאת לישראל ומכל מקום בחוזרת אינה אוכלת בחושו"ק הוי אינו שוה וכמו כן עתה פריך הש"ס הא ליתא בחללה היינו כהנת שנשאת לחלל וזה אין איסור כלל דלא הוזהרו כשירות כו' כמבואר לעיל ומכל מקום אסורה לעולם לאכול בתרומה הו"ל אינה שוה ע"ז מתרץ הש"ס שפיר דלאו מזרעו ש"א היא היינו כאשר חלקנו לעיל דכל הנבעלה לפסולים כיון דנכלל בלאו דזר או בכלל אלמנות וגירושין אם כן הוי לאו אבל בנשאת לחלל דאינו זר וגם בר קדושין אם כן היאך מפקינן האיסור מלא יחלל דהיינו דנתחללה אם כן נתחללה לגמרי וזה ראיה לדברינו לעיל לחלק בין הנבעלת לפסולים ובין חללה ומכל מקום דעת הר"מ אינו כן דאף בחללה כתב דהוא לאו ולא מיתה ומכל מקום אין קושיא כ"כ אף דלאו זרעו דאהרן היא מכל מקום כיון דלאו זר מעיקרא הוא א"ח מיתה. עוד הקשה מהא דכריתות דאמרי' דבת ישראל הנשאת לפסולים דמבואר בפ"ה דתרומות דר"מ סובר דמשלמת חומש דזרה היא וחכ"א דאינה משלמת את החומש דלאו זרה מעיקרא היא ואזדו לטעמייהו גבי סיכה שסך על מלך וכהן דר"י פוטר דכתיב על זר והוא לאו זר מעיקרא ה"נ פטורה מחומש כיון דלאו זרה מעיקרא היא ע"ש והקשה דלמא לעולם חכמים דתרומות ס"ל דא"צ זר מעיקרא רק דמש"ה אינה חייבת חומש דמבואר בשבת דחומש במקום קרבן עומדת והיכי דאינה חייבת מיתה במזיד ל"ש קרבן בשוגג אם כן הכא כיון דאינה חייבת מיתה לשיטת הר"מ ע"כ אינה חייבת חומש ע"ש.