מנחת חינוך · סימן רפ״ב, ח׳

(והנה עוד אעורר דמבואר במשנה דחגיגה פ' חומר בקודש דאונן ומחו"כ צריכים טבילה לקודש ולא לתרומה ומפרש בגמרא הטעם כיון דאונן ומח"כ אוכלים א"צ טבילה ועיין בזבחים דצ"ט דבאכילה עביד מעלה כיון דאינו אוכל דלמא אסח דעתי' אף דלנגיעה לא עביד מכל מקום באכילה עביד מעלה וא"כ רואה אני הדברים ק"ו מה אונן ומח"כ דאוכל בתרומה וצריך לשמור עצמו מרוב הטומאות כמו בקודש ומכל מקום עביד רבנן מעלה בקודש ערל שאינו אוכל לא בתרומה ולא במעשר ומכ"ש בקדשים כמבואר כאן עאכו"א דאם מל עצמו צריך טבילה על כל פנים לאכילת קודש כיון דעד השתא לא אכיל ואפשר דג"כ לתרומה כיון דלא אכיל תרומה עד השתא ומכל מקום ד"ז לא נמצא בשום מקום אבל לקודש דערל חמיר מאונן ומח"כ למה לא יהי' צריך טבילה על כל פנים לאכילת קודש. ולע"ד זה מבואר בגמ' בהדיא בפסחים צ"ב גבי גר שנתגייר בע"פ דב"ה סברי דדינו כפורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז' אמרינן בגמ' דוקא בעכו"ם שנתגייר אבל ערל ישראל ד"ה דמל וטובל ואוכל את פסחו לערב ותמהו שם התוס' דלא מצינו בשום מקום שערל ישראל צריך טבילה אפילו מדרבנן לאחר המילה ולפמ"ש זה חדשו בגמ' דצריך לטבול לקדשים כמו אונן ומח"כ כיון דעד השתא לא אכיל וע"ש ברש"י שכ' דערל ישראל דנזהר בטומאה שאף בערלתו מקבל טומאה ליכא למיגזר בי' משום שנה הבאה ע"ש. והנה באמת למה יהי' נזהר הערל מטומאה כיון דאינו אוכל בקדשים ותרומה ואף דטהור מותר ליגע ואם הוא טמא אסור ליגע מכל מקום אינו נזהר כ"כ כמו אונן ומח"כ אף דלנגיעה ל"ג ובודאי שומר עצמו מכל מקום לאכילה כיון דעד השתא לא אכיל עשו חכמינו זכרונם לברכה מעלה ה"ה ערל והא דלא חשיב זה דערל צריך טבילה לקודש במשנה בין האונן ומח"כ אפ"ל חדא דשם חשיב חומר בקודש מתרומה וכאן אף לתרומה צריך טבילה כיון דעד עתה לא אכיל תרומה ואף אם נאמר דכאן לא עשו מעלה רק בקודש מכל מקום גבי אונן ומח"כ דודאי נזהר מטומאות וחז"ל התירו לאכול תרומה ואם הוא אוכל התרומה בודאי לא נטמא ברוב הטומאות כי עפ"י רוב שוים הטומאות לענין תרומה וקדשים מכל מקום הא דקדשים אינו אוכל הוי קצת חידוש דתרומה קילא ואין השמירה דתרומה חשיבא אצל קודש ככל הדינים המבוארים שם במשנה אף דקצת שוה דינם לתרומה כמו בקודש כגון חליצה ע"ש מכל מקום לקודש גזרו ולא לטומא' אבל ערל אין חידוש כ"כ כיון שעד עתה לא אכל אפילו בתרומה אם כן בודאי גזרו לקודש ומכל מקום אפשר בתרומה לא גזור ואפשר דאף לתרומה. על כל פנים לקודש נ"ל ברור דערל צריך לטבול וסרה ק' התוס' דלא מצינו כו' דז"פ הי' להש"ס דילפי' מאונן ומחו"כ כיון דעד השתא לא אכיל צריכין טבילה ולמה יגרע ולענ"ד נראה דאף לתרומה צריכין טבילה עיין ר"מ פי"ב מה' שאה"ט הט"ו מביא ד"ז דהאונן ומח"כ דצריך טבילה לקודש וכ' דעד עתה היו אסורים לאכול קודש והסיחו דעתן כו' נר' דמסתמא כיון דאינם רשאין הסיחו דעתן ואח"כ בפי"ג ה"ג כ' מי שהיה טהור לתרומה והסיח דעתו מלאכול נטמא בהיסח הדעת וצריך טבילה אף לתרומ' ועיין כסף משנה שם החילוק בין אונן ומח"כ דג"כ מבואר בר"מ משום היסח הדעת ומכל מקום א"צ טבילה לתרומה רק לקודש וכאן צריך אף לתרומה וכתב דשם לא הסיחו דעתם מטומאת גופן כי מותרים לאכול תרומה אך חכמינו זכרונם לברכה עשו מעלה בקודש אבל אם הסיחו דעתן משמירת גופן צריך טבילה אף לתרומה אם כן כיון דערל אינו אוכל הסברא נותנת דודאי הסיח דעתו מגופו ג"כ דהיינו מטומאת שרץ דטומאת מת חמיר לי' דמטמא אנשים אחרים בנגיעה אם כן הסברא נותנת דחז"ל גזרו טבילה ואפילו את"ל כיון דאומר ברי שלא הסיח דעתו א"צ טבילה מכל מקום לקודש דלא מהני גבי אונן ומח"כ אף שיודעין שלא הסיחו דעתן משמירת גופם ע"ש בכ"מ כיון דעד עתה לא אכלו עשו מעלה אם כן ערל נמי על כל פנים לקודש צריך טבילה אך הר"מ לא הביא זה שם וכן בהק"פ פ"ו כ' דין זה דישראל מל עצמו ועושה הפסח ולא כתב כלל דטובל כמבואר בגמ' ואפשר דלדעתו דבר פשוט לא הביא זה וצ"ע. שוב פקחתי עיני וראיתי בתי"ט בפסחים שם הרגיש בזה על הר"מ שלא הביא ד"ז דטובל וע"ש מה שתי' על ק' התוס' ובת"ח על הגליון מביא דבר זה בשם חכם א' דהטבילה צ"ל כמו אונן ומח"כ וכתב ג"כ הא דלא חשיב במשנה חומר בקודש כיון דאף לתרומה אסור והוא דחה דערל מלתא דל"ש ע"ש ועלז לבי שכיוונתי לד' החכם בעזהש"י. ונ"ל דאם טומטום אכל תרומה ואח"כ נקרע ונמצא זכר אפשר דאין לוקין דהוי התראת ס' בשעת אכילה שמא נקבה הוא ואף להר"מ דפ' בה' סנהדרין דהתראת ס' שמה התראה מכל מקום לפמ"ש פ"ה דשבועות ה"ב היכי דהלאו אינו מפורש בתורה ה"ס ל"ש התראה וכאן הלאו דערל בתרומה אינו מפורש כמבואר כאן אך הלחם משנה פי' פירוש אחר בד' הר"מ ע"ש ועוד לדהתו"ס ביבמות היכי דאגלאי מלתא למפרע ה"ס שמי' התראה אך לדהתו"ס בנדה דל"א דאגלאי מלמ"פ אם כן הוי כאן ה"ס אם נאמר דלאו שאינו מפורש כה"ג ה"ס ל"ש התראה. ונר' דאף לפי דהתו"ס ביבמות אם כן לוקין כיון דאגלאי מלמ"פ מכל מקום נ"פ דדוקא אם בשעת העברת הלאו על כל פנים הוי ספק אם כן אסור לעבור ואחר כך אגלאי למפרע [אבל] אם בשעה שעבר על הלאו לא הי' ספק כגון דהי' רוב להיתר ואח"כ אגלאי למפרע דהוי איסורא בודאי אין לוקין כיון דבהיתר אכל ואלו הי' בא לפנינו הי' מורין לו להיתר אף דאחר כך אגלאי למפרע ואיסורא עביד בודאי אין לוקין והוא יותר פשוט מביעתא בכותחא דכל אדם מותר לאכול בשר ואף דיתרו בו שלא לאכול מכל מקום הוא השטאה ושחוק וכי תעלה על דעתך דאם נמצא אחר כך טרפה בבני מעיים יהיו לוקין ז"פ דאין לוקין והאריכות בזה אך למותר אם כן לפי זה משכחת לה דטומטום שאכל תרומה ונקרע לא ילקה כי מותר לאכול לכתחלה תרומה כגון אם תינוק מופלא סמוך לאיש תרם ומבואר בנדה דאם אחרים אכלו חייבים מלקות על הקדשו ועיין שם בתוספות שהקשו לריש לקיש הוי ה"ס דלמא לא יביא ב' שערות כשיגיע לבן י"ג וא"כ לא חל ההקדש ותי' דאזלינן בתר רובא דמביאין שערות בזמנו ע"ש אם כן טומטום מותר לאכול תרומה כזו כיון דמיעוט הוי דאינם מביאין וא"כ לא הוי תרומה והוא בעצמו ס' ערל וס' נקבה והוי מחצה ע"מ וסמוך מיעוט דאינו קדוש למחצה נקבות אם כן הוי רובא דמותר לאכול כמ"ש לעיל סמוך מיעוט דמפילות או דנדמה ע' לעיל אך באמת א"ד דשם המיעוט סמכינן להמחצ' והוא בענין אחד אבל כאן דהמיעוט הוא בענין אחר והרוב הוחזק לענין אחר כמו כאן דהוחזק לכל הענינים שהוא תרומה לא מצטרפינן המיעוט למחצה מה שהוא בענין אחר כיון שהרוב הוחזק לכל הענינים וסברא כזו מפורסמת. וחקירה זו הוא רק לשיטות הראשונים דמופלא סמוך לאיש לא הוי רק כשהביא ב"ש בשנת י"ג אבל דעת הר"מ פי"א מה' נדרים לענין מופלא סל"א א"צ ב"ש דבכ"ע בשנת י"ג הקדשו הקדש אם כן אין מקום לדין זה וד' הר"מ יבוארו במקומו אי"ה: