מנחת חינוך · סימן רפ״ב, ז׳

והנה עוד אני מסופק כי מדקדוק לשון הר"מ והרהמ"ח במצוה דאכילת תרומה בטומאת הגוף וכן כאן גבי ערלה שנקטו בלשונם מלת כהן בפ"ז כ' הר"מ וז"ל כהן טמא אסור לאכול כו' וכן הרהמ"ח במצוה רע"ט כתב שלא יאכל כהן טמא וכו' וכן גבי ערל בפ' הנ"ל כ' הר"מ כהן ערל וכו' וכן הרהמ"ח כאן אם בדוקא נקטו בלשונם כהן וכוונתם דוקא כהן אבל זר שאוכל בטומאה או ערל א"ע כלל משום אלו השמות רק משום זרות בלבד או לאו דוקא אלא דאף זר חייב ג"כ משום השמות אם הוא בגוונא דאחע"א. והנה גבי טומאה מביאין אזהרה מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכו' אפ"ל דדוקא זרע אהרן מצווים אבל לא זרים וכן ערל אפשר דדמי לזה אף למאן דיליף תושב ושכיר מכל מקום לענין זה למאן דאסור לו בל"ז אינו מוזהר ע"ז ומצינו כיו"ב בר"מ פ"ט מהב"מ הי"א דזר העובד במקדש בטומאה ומח"כ אינו חייב אלא משום זרות ועיין בכסף משנה שהוא תוספתא וכ' הטעם משום דלא הוזהר לעבוד טמא ושאר הפסולין אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואין ראוי לעבוד אינו עובר על שום א' מאלו עכ"ל אם כן ה"נ ובפרט תרומה דמבואר בש"ס בכ"מ דעבודה קריא רחמנא והבאנו לעיל אם כן אפשר דזר דבלאו הכי אינו אוכל אינו מוזהר על השמות הללו ובדוקא נקטו רבותינו הר"מ והרהמ"ח ז"ל בלשונם כהן או אפשר דל"ד ואורחי' דמלתא נקטו ובאיסורא לא קמיירי. וכדמות ראי' נ"ל דדוקא כהנים מוזהרים מיומא פ' יה"כ בפלוגתא דת"ק ובן תימא דמי שאחזו בולמוס היכי דלא אפשר בחולין דבן תימא סובר דמאכילין אותו תרומה דקיל ולא חילקו דאם הישראל טמא דאז אצל הישראל (ה)שני איסורים אם כן טבל קיל דאינו אלא איסור א' וריבוי איסורין חמור לדעת הראב"ד דמאכילין אותו [שחוטה] בשבת ודוחין איסור סקילה מחמת ריבוי לאוין והדברים עתיקין אע"כ דבישראל אינו מוזהר אלא על זרות לחוד ומכל מקום אין ראיה גמורה וצ"ע. אח"ז האיר השי"ת את עיני ומצאתי בס' פר"ד להמ"ל בדרך החיים דרוש י"ט כ' בפירוש כמ"ש התוס' בפד"א דל"ב ע"ב ד"ה בעל מום כו' דעל עבודה בטומא' לא הוזהרו זרים דכתיב דבר אל אהרן ובניו וינזרו כו' כן גבי תרומה לא הוזהרו זרים רק כהנים כדכתיב איש איש מזרע אהרן כו' כדברינו שכתבנו בעזה"י ושמח לבי שכוונתי לדעתו. וגם הביא ראיה מלשון הר"מ שכתב הזר שאכל תרומה בין טהור ובין טמא חייב מב"ש והוא בפ"ו מהלכות הנ"ל משמע דאפילו טמא אינו מוזהר רק מחמת לאו דזרות וע"ש שכ' דגבי אכילת קדשים בטומאת הגוף דכתיב והנפש משמע דכולם הוזהרו אף זרים בקדשי קדשים ע"ש ולעיל כתבתי לענין ערל אף למאן דיליף מתו"ש מכל מקום אפשר גבי תרומה אין הזר מוזהר ואפ"ל כיון דילפינן מקדשים ועל קדשים חייב אפילו זר בקדשים האסורים לו כי כל הקדשים ילפינן מפסח ואף דפסח מותר לזרים מכל מקום קרא והנפש דאוכל קדשים בטומאת הגוף ג"כ נוכל לאוקמי בקדשים קלים המותרים ובפרט דכן מבואר בהדיא והנפש אשר תאכל מזבח השלמים וכו' וטומאתו עליו וכו' ומכל מקום כ' כיון דאינו מפורש בקרא כהנים והלאו כולל ג"כ קדשי קדשים זרים מוזהרים על ק"ק ג"כ אף שאסורים עליהם בלאו הכי אם כן ה"ה ערלות חייב ישראל אף בקדשי קדשים כיון דכתיב וכל ערל כו' למאן דיליף תושב ושכיר. אך נראה אליבא דר"מ דמרבה מאיש דערל כטמא לכל דיניו אם כן כיון דבטמא לא הוזהר הזר אם כן גבי ערל נמי לא הוזהר הזר בתרומה אם כן יש עוד נ"מ בין ר"א ובין ר"ע בזר ערל דאכל תרומה דלר"א חייב ג"כ מלקות משום ערלות ולר"ע אינו חייב משום ערלות ולכאורה מאי קאמר ר"ע אינו צריך תו"ש דמאיש איש יליף הא אצטריך תו"ש ללמוד דאף זר חייב על ערלות ויש לדחות: