מנחת חינוך · סימן רפ״א, ז׳

והנה מבואר בר"מ פ"י ה"ד דתרומה ות"מ וחלה וביכורים כולם מצטרפים לכזית לחייב עליהם מיתה וחומש והוא מבואר במס' מעילה מטעם דהוי משם א' וכן מבואר שם דדברים שהם מש"א אף דהם מינים מחולקים כגון גבי עולה דהבשר והיין והסולת כולם מצטרפין לכזית וכ"פ הר"מ פי"א מה' מעה"ק וכ"ה בר"מ פ"ד מהמ"א וא"כ גבי תרומה אם אכל שליש זית תרומה מדגן ושליש מתירוש ושליש מיצהר לשיטות הראשונים שמונים אלו המינים לתרומה דאורייתא או לשיטת הר"מ דכל הפירות אילנות חייבים מן התורה ואין כאן מקומו ואכל כזית ע"י צירוף כמה מינים חייב מיתה וחומש בשוגג. והנה מבואר בר"מ פ"י דהקו"ח בשוגג אינו משתלם אלא ממין שאכל כר"ע שם במשנה. ונרא' דאם שילם ממין אחר אינו תשלומין אף בדיעבד ואינו קדוש דאל"ה ה"ל להר"מ לכתוב דתשלומיו תשלומין כמ"ש בהלכה אח"ז גבי אכל תרומה טהורה ושלם חולין טמאים ע"ש. והנה אם אכל מכמה מינים כזית אינו מבואר אם צריך לשלם כמו שאכל ויערב כמה מינים או אפשר דסגי אם משלם ממין א' מהמינים שאכל ומסתבר' דמשלם כמו שאכל. וגם אני מסופק אם אכל תרומה ח"ז וביכורים ח"ז כגון שעירב חיטין של תרומה וחיטין של ביכורים ואכל זית אח"כ כשהוא משלם ונתפס בקדושה באיזה קדושה הוא נתפס דביכורים חמור הקדושה דאסור לאכלן חוץ לחומה אפילו כהן ושאר דברים דביכורים חמירי או דנתפס מחצה על מחצה מחצה לתרומה ומחצה לביכורים וה"ל כמו שנתערב תרומה בביכורים ואם אמרינן דאם אכל כזית משני מינים צריך לשלם שני מינים כמ"ש לעיל אם אכל ח"ז חיטין דתרומה וח"ז תאנה דביכורים אפשר דכ"א נתפס בקדושה למינו ולא הוי כתערובות רק החיטין נתפס לתרומה והתאנה לביכורים ואם הוא לענין שאמרו כל ששיעורו שוה כ"ז צ"ע לאיש כמוני. ובמ"ל נסתפק דמבואר שם בר"מ דצריך לשלם שוויה מה דאכל אם משערין בתרומ' כי ידוע דתרומה היא בזול יותר מן החולין אי שמין התרומה שאכל כמו תרומה אם כן א"צ לשלם עתה כמו שאכל דרך משל אם אכל כזית תרומה והיתה ש"פ עתה א"צ לשלם רק פחות מכזית חולין כי פחות מכזית חולין הוא שוה כמו כזית תרומה. א"ד דשמין התרומה שאכל כמו חולין ששוה יותר וע"ש שמביא דעת הר"ש ודעת התי"ט. ועיין בכריתות דט"ו ע"ב במשנה התרומה ות"מ מצטרפין כו' ולחומש ופירש"י שם ד"ה ומצטרפין לאוכל מכולם בש"פ בשגגה לחייב עליהם את החומש עכ"ל. ודבריו צ"ע דהא מסקינן בפסחים ועיין כאן בכ"מ דתרומ' אינו תלוי בש"פ רק בכזית ואם אכל כזית אפילו אינו ש"פ משלם חומש ואם פחות מכזית א"צ לשלם חומש אף אם יש בו ש"פ וצ"ע. ונ"ל דאף לפי שיטות שהביא במ"ל ששמין כמו שהית' התרומ' שוה ואם אכל תרומה בזוז משלם חולין פחות כי פחות חולין שוים ג"כ זוז כי חולין היא ביוקר מכל מקום דוקא אם אכל תרומה שנפלה לו מבית אבי אמו דהיא שלו וא"צ לשלם הקרן רק משום כפרה אבל אם אכל תרומה [שתרם הוא] או שנטל מכהן ואכל אם כן אם היה שוה זוז ועכשיו שילם חולין פחות דהי' ג"כ שוה זוז מכל מקום כיון דתופס בהתשלומין קדושת תרומה אם כן שוב אינו שוה זוז אם כן אינו משלם כפי הגזילה ועי' בפסחים שם בסוגיא דאוכל ת"ח בפסח כ"ה דמעיקרא שויה ד' ולבסוף שווי' זוז בודאי משלם כשעת הגזילה ד' וכאן תיכף כשיפריש יהיה תרומה לפי דעת הראשונים שכתבנו דהפרשה מקדשתו ולא יהי' שוה כ"כ בודאי נראה דצריך לשלם לו דישוה אחר הפרשה כמו שהיתה שוה התרומה שאכל ולענין החומש הוא נ"מ כי הוא בודאי מטעם כפרה אך אי אמרינן דאינו קדוש עד נתינה ליד כהן זה (צריך) קצ"ע כיון שהוא באמת נותן כשעת הגזילה רק תיכף ביד הנגזל שוה פחות אי יצא ידי גזלה ואפשר לדמות לקדושי אשה המבוארים במ"ל כל צדדי הספיקות וצ"ע ולא הבאתי בכור הבחינה. והנה נתיישבתי כי דברי המ"ל אינם מובנים לע"ד כיון דמיירי דלא הוקר ולא הוזל לא חולין ולא תרומה בין האכילה ובין התשלומין אם כן היאך יעלה על הדעת דאם אכל למשל לוג תרומה ששוה זוז ישלם חולין חצי לוג דג"כ שוה זוז כי חולין ביוקר מתרומה הא קי"ל דהחולין נעשית תרומ' ביד כהן וא"כ יפחתו תיכף התשלומין על פחות מזוז כיון דלא היו שוים קודם רק זוז וא"כ היא גזל מיד הכהן שוה זוז ולא ישלם לכהן רק פחות מזוז ויהיה הכהן נפסד והיאך יעלה על הדעת שיוצא בזה ידי תשלומין דהיאך יוצא הגזלן ידי תשלומין אם לא ישלם להנגזל הכל ולענין זה לא גרע תרומה מהדיוט עיין בסוגי' דפסחים בהאוכל ת"ח שם ובהדיוט בודאי אזלינן בתר הנגזל שלא יפסיד אף דבהדיוט לא משכחת בכה"ג כי אם משלם עתה מה שהיתה שוה הגזלה אף שלאח"כ ביד הנגזל לא יהי' שוה כ"כ מכל מקום יוצא ידי תשלומין דמה לו לעשות אם היא שוה עתה לגזלן ולנגזל ולכל העולם מה יעשה יותר אבל כאן דהיא גזירת הכתוב דנעשים תרומה וע"כ יוזל תיכף ומיד לו ולגזלן ולכל העולם בודאי אינו יוצא ידי תשלומין כיון דלא יגיע לידו מה שגזלו. ומה שהביא המ"ל ראי' מד' הר"ש פ"ו דתרומות מ"ד דגבי גונב תרומה מבואר שם דמשלם הכפל מדמי תרומה כו' נראה דהקרן דמשלם מחמת האכילה משלם כחולין ע"ש. ולדידי בודאי הפשוט כ"ה דמשלם כמו שאלו התרומה שאכל הי' חולין ד"מ דאילו היתה חולין שיעור כזה הי' שוה שני זהובים משלם עתה ג"כ חולין ששוה שני זהובים אף דהגזילה שאכל התרומה לא היתה שוה רק זוז ולא גזל אצל הכהן רק זוז מכל מקום עתה שמשלם חולין שני זהובים ונעשית תרומה ג"כ לא ישוה רק זוז ואם ישלם חולין כמו הגזילה שאינם שוים רק זוז אם כן ממילא לא ישוה רק חצי זוז כיון שנעשים תרומה אם כן בודאי צריך לשלם כמו שאכל ואם משלם כשומת שהיה חולין משלם שוה בשוה כמו הגזלה והיא היא. אבל מה שהעמיס בד' התי"ט שכ' שם דמי תרומה היינו מעות דאי דמי שיווי התרומה הא גם הקרן והחומש נמי משלם בשיווי התרומה עכ"ל והעמיס בדעתו דא"צ לשלם רק שיווי התרומה וא"כ משלם חולין פחות מזה. ואצלי נפלא היאך יעלה על הדעת דישלם חולין כמו שיווי התרומה כיון דנעשית תיכף תרומה אם כן יפסיד הכהן וגרע כחו מגוזל ההדיוט דצריך לשלם לנגזל כ"ד. וכוונת התי"ט נ"ל בפשיטות דכוונתו דאי שיווי התרומ' היינו כשעת הגזלה מאי צריך להמשנ' להשמיענו הא בקרן ג"כ דינו כן דודאי צריך לשלם השיווי שאכל ע"כ פי' המשנ' דהשמיענו בכאן דמשלם דמים ולא פירות. ולדידי פשוט מאוד דלכהן צריך לשלם כמו שהי' שוה. וא"כ המשנה שם מיירי בגנב בודאי צריך לשלם לו חולין ששוה אחר שיעשה תרומה כמו התרומה שאכל כדי שלא יפסיד הכהן אם כן מה שהעמיס בדעת התי"ט א"נ כלל. אבל מכל מקום דברי המ"ל יוכל להיות באוכל תרומה שלא באה ליד כהן דהאוכל או המזיק מתנות כהונה פטור מתשלומין רק כאן צריך ליתן לכהן קו"ח מגזירת הכתוב מחמת כפרה או כדעת הר"ש שהבאתי לעיל דבלא כפרה הוא גזירת הכתוב או בנפל' לו תרומה מבית אבי אמו אם כן התשלומין מחמת כפרה דגזירת הכתוב והתשלומין נתפסין בתרומה יכול להיות דאם אכל תרומ' ששוה [זוז] גזרה עליו התורה שיפסיד זוז מביתו כמו שאכל ויהי' לו כפרה או דגזירת הכתוב הוא ובזה אין דין ממון לאחרים כי לא גזל כלום רק דהתורה גזרה כן יוכל להיות דא"צ להפסיד מכיסו רק זוז כמו שיווי התרומ' שאכל אף דביד הכהן לא תשוה רק חצי זוז מכל מקום כיון דאינו מחמת ממונו דהכהן סגי בזה והוא נתכפר אם מפסיד מביתו כמו שאכל או דגזירת הכתוב כן הוא כיון דלא גרע מגזל הדיוט והאי לאו תשלומי גזלה הוא. ודוגמא לזה בב"ק ד"מ גבי כופרא כפר' דאיכא מ"ד דמשום דמי מזיק ולא דמי ניזק כיון דלאו מחמת ממון הניזק דמשלם א"צ לשלם כמו שהיו שוה אם כן כאן נמי וכן לענין החומש דהאי לאו מחמת גזל ממון הכהן הוא אבל במקום דאיכא גזל הכהן כמו דמיירי במשנ' ודאי צריך לשלם לכהן חולין דישוה לאחר שתיעש' תרומה כמו התרומ' שאכל כדי שלא יפסיד הכהן כנ"ל נכון וברור בס"ד. ועי' עוד בר"מ דינים מחומש ע"ש דתרומ' ח"ל אין משלמין עליו את החומש והוא מבואר בתרומות ועל תרומת מעשר של דמאי משלמין את החומש כדי שלא יזלזלו בה והוא מבואר בפ' הזהב ואם אאריך בכל מצוה לא יספיקו אלפים דפים כי תורתינו הק' ארוכה מארץ כו':