מנחת חינוך · סימן רפ״א, ה׳

עוד נלע"ד דאם אכל תרומה בשוגג מותר להפריש הקו"ח בשבת ויו"ט וליתנם לכהן ל"מ לדעת התוס' חגיג' ד"ח ע"א ד"ה משום סיקרתא דאין בהגבהת תו"מ בשויו"ט משום אין מקדישין כיון דחייב מן התורה להקדישו רק האיסור הוא משום שמתקן את הטבל אם כן כאן אינו מתקן והאיסור להקדיש ל"ש כיון דחייב מן התורה להקדישו ע"ש בתוס' אלא אפילו לדעת הר"מ פכ"ג מה' שבת שכתב שני הטעמים דאין מגביהין תו"מ משום מתקן ומשום מקדיש מכל מקום כיון דמתקן אינו כאן וטעם מקדיש גזרה משום מו"מ ג"כ אפשר כיון שהפרשה היא כפרה ונתכפר כמ"ש אפשר דהוי כמו מקדיש אדם פסחו וחגיגתו בשויו"ט שכתב הר"מ שזו מצות היום היא אם כן ה"נ כיון שמחוסר כפרה הו"ל קצת מצות היום ומותר להפריש אפילו בשויו"ט. אך בפ' השואל בשבת דקמ"ח נראה הטעם דמותר להקדיש פסחו וחגיגתו מטעם דהו"ל חובות הקבוע להם זמן וע"ש ברש"י כיון דהקרבתן דוחה יום טוב דחי ג"כ הקדשן אם כן כאן ל"ש זה ואסור לדעת הר"מ אבל לדעת התוס' בודאי מותר להפריש כמ"ש ואיני עוסק כעת בדיני שויו"ט. ונ"ל לפמ"ש לעיל בשם התוס' דבשוגג התשלומין כפרה ועיקר הכפרה תלוי בהפרשה אם אינו רוצה להפריש בודאי אין ב"ד נזקקין לו כמו חייבי חטאות ואשמות דאין ממשכנין וע"כ לא מבעיא לן בב"ק דף מ' גבי כופר דג"כ כפרה היא אי ממשכנין אלא משום כיון דלחברי' הוא כו' לא חמיר עליו אבל כאן דעיקר הכפרה הפרשה אם כן חמיר עלי'. עוד מבואר שם כיון דהוא לא חטא וממוני' הוא דאזיק לא חמיר עלי' ובעי משכוני' אבל כאן דהוא בעצמו חטא בודאי חמיר עלי' וגם דהכפרה לא תליא בחברי' חמיר עלי' ולא בעי משכוני אבל למ"ד שהבאתי לעיל דנתינה ליד הכהן מקדשתו אם כן עיקר הכפרה תלוי אם נותן ליד הכהן אפשר שייך ג"כ האי סברא כיון דלחברי' ולא לגבוה לא חמיר עליה ובעי משכוני ומכל מקום צד השני כיון דלא חטא ל"ש כאן. וגם נ"ל דכאן ל"ש ג"כ הסברא כיון דלחברי' ולא לגבוה כיון דנעשה קדוש ה"ל לגבוה ושם גבי כופר לא נעשה התשלומין לגבוה וגם משלם בעד היזק גופו אבל כאן התשלומין רק מטעם גזירת הכתוב ואפילו אכל תרומה דיליה וגם נתפסים התשלומין בקדושה נוטה יותר הסברא דאין ממשכנין וה"ל לגמרי כחטאות ואשמות דאין ממשכנין. אך לדעת הר"מ שהבאתי לעיל דלאו מטעם כפרה אפשר דממשכנין כמו חייבי עולות ושלמים דממשכנין וער"מ פ"י מה' נזקי ממון בדין כופר ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. וע"ש בלחם משנה בשם הרשב"א ובס' שטמ"ק שם בב"ק כ' למ"ד כופרא כפרה לא מהני מחילה מהיורשים וכעת לא ראיתי להר"מ שיביא זה והוא פוסק שם דכופרא כפרה ע"ש. עוד נלע"ד לפי שיטת התוס' דחומש הוא כפרה ע"כ א"י למחול בודאי אם מת האוכל בשוגג אין היורשים צריכין לשלם החומש כי אין כפרה למתים וד"ז מבואר בהדי' בב"ק דק"ד גבי גזל ונשבע אמרינן אלמא חומש ממונא וכי מיית משלמי יורשים כו' ופטורים מן האשם כו' ופירש"י דאשם כפרה היא ואין כפרה למתים וכ"ה שם בש"מ דאי חומש כפרה אין היורשים צריכין לשלם דא"צ כפרה ושם גבי שבועה מסקינן דחומש ממונא וחייבין היורשים וכ"פ הר"מ פ"ז מה' גזלה ע"ש. אבל כאן לשיטת התוספות דכפרה היא אם כן אין היורשים צריכים לשלם וכעת לא ראיתי להר"מ ולא לא' מהראשונים שיביאו דין זה דאם מת אין היורשים מחויבים לשלם קו"ח וא"כ אף אכל משל אחר מכל מקום כיון דלאו משום כפר' הוא רק מחמת גזל על כל פנים אין נעשה הקרן תרומה וא"צ לשלם פירות מתוקנים וצ"ע שלא ראיתי גילוי לד"ז. גם בכופר דפוסק הר"מ דכופרא כפרה אם מת אין היורשים צריכין לשלם ובש"מ הביא כמה נ"מ אם כופרא כפרה או ממונא ולא הביא נ"מ זו אם היורשים מחויבים לשלם ותני ושייר ובר"מ ג"כ לא הביא בה' נזקי ממון אם היורשים צריכין לשלם את הכופר וצ"ע כעת.