מנחת חינוך · סימן רפ״א, ג׳

ובמ"ש לעיל דאם אכל מאכל איסור ביוה"כ שלכד"א חייב אף על האיסור כיון דהתורה אחשביה אכילה לענין יוה"כ הוי נמי אכילה לענין האיסור כסברת השעה"מ בגה"נ של נבלה כיון דחייב משום גיד אף דאין בגידין בנ"ט מכל מקום עץ הוא והתורה אסרתו אם כן ממילא חייב נמי משום נבלה כיון דחשיב אכילה לגבי גיד. נתיישבתי דל"ד לסברת השעה"מ דבשלמא גבי גיד דכתיב לשון אכילה ע"כ לא יאכלו כו' ומכל מקום חייב משום גיד אף דאינו בנ"ט חזינן דהתורה קרא' אכילה לענין גיד אם כן ממילא נחשב אכילה לענין איסור אחר דכתיב אכילה אבל גבי יוה"כ דלא כתיב אכילה רק לא תעונה ע"כ חייב על שלכד"א דלאו עינוי הוא אם כן לא מוכח דהתורה אחשביה אכילה דלחייב עליה משום איסור דכתיב ביה אכילה דגם לענין יוה"כ התורה לא אחשביה אכילה רק דאינו עינוי אבל לא חשיב אכילה אם כן לענין איסור דכתיב אכילה א"ח אף ביוה"כ וכ"ז לסברת השעה"מ אבל אני ישבתי ד' הר"מ דגה"נ באופן אחר אף שאין מקומו כאן אכתוב בעזה"י כי נ"מ לכמה מצות ולמצוה זו שאנו עסוקין בה. וז"ל הר"מ פ"ח מהמ"א ה"ה האוכל מגה"נ של טמאה פטור לפי שאינו נוהג בטמא' כו' ואינו כאוכל משאר גופה (דהיינו לחייב משום טמאה) שאין הגידין בכלל הבשר כמו שביארנו דהיינו דסובר כר"ש דאין בגידין בנ"ט ע"כ א"ח משום איסור על הגידין רק מחמת גיד דעץ הוא והתורה אסרתו ואח"ז בה"ו כ' דאוכל גה"נ של נבלה ושל עולה חייב שתים משום גיד ומשום נבלה (ול"ש שבשרו מותר דכאן הוי בשרו מותר מתחלת ברייתו ול"ד לטמאה עיין בחולין שם) ותמהו הראשונים והאחרונים כיון דדעתו דאין בגידין בנ"ט היאך מחייב כאן משום נבלה ובהלכה הקודמת אינו מחייב משום טמאה מחמת דאין בגידין בנ"ט ואמאי מחייב משום נבלה ע"ש בכ"מ ובשער המלך כ' כמו שהבאתי. והנלע"ד דהנה באמת לכאורה קשה אמאי א"ח על כל האיסורין שבתורה שלכד"א דלא הוי אכילה והתורה הקפידה על אכילה דוקא אמאי לא נימא אחשביה מדחזינן דאוכל בדרך זה ע"כ אצלו אכילה חשובה היא ועיין באו"ח סי' תמ"ב ובראשונים וכ"ה בר"מ פ"ה מה' שבועות ה"ה ז"ל שבועה שאוכל ואכל אוכלים שא"ר לאכילה פטור משבועה שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהם חשובים אצלו אכילת' שמה אכילה וכ"כ בה"ו שבועה שלא אכלתי והוא אכל אוכלים שא"ר לאכילה חייב שהרי כיון שאכלם הם חשובים אצלו ועבר שבועתו ע"ש אם כן חזינן דסבר' זו דאחשביה היא סבר' טובה לענין חיוב וא"כ אמאי יהיה פטור בכל האיסורין אם אכל שלכד"א וכן אכל אוכלים שא"ר לאכילה. אבל באמת ניחא עפ"י סברת הלחם משנה שם דהר"מ סובר בנשבע להבא שלא יאכל ואכל אוכלים שא"ר פטור דאין נחשב אכילה ובלחם משנה מביא בשם הר"ן דחולק בין דין זה דלא חשיבא אכילה לבין דינים שהבאתי לענין שבועה שעבר או שבועה שאוכל אף דברים שאינם ראויים ג"כ מיקרי אכילה וכתב הלחם משנה דהחילוק הוא כך דבאמת אדם האוכל דבר שאינו ראוי בודאי חשוב הוא אצלו ע"כ אם אמר שבועה שאוכל ואכל יצא ידי שבועה שהרי אכל ונחשב אצלו דאי לא נחשב אצלו למה אוכל אע"כ דנחשב אצלו וכן כשאכל ואח"ז נשבע שאכל והאכילה הקודמת היה דברים שאינם ראויים לא נשבע לשקר כי אז כשאכל ודאי נחשב אצלו ואח"ז נשבע באמת אבל אם נשבע על להבא שלא אוכל ואכל דברים שא"ר אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לעבור על שבועה ע"כ אמרינן דע"כ אכל דבאמת לא אחשביה כדי שלא לעשות איסור ואלו היה נחשב אצלו לא היה אוכל כדי שלא לעבור על השבועה ולעשות עברה זהו תוכן דבריו ודפח"ח וש"י. אם כן לדבריו ניחא בכל איסורין שבתורה אם אכלן שלכד"א פטור דל"ש אכילה ולא אמרינן דאחשביה דאדרבא אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ואילו היה נחשב אצלו לא היה אוכל כדי שלא לעשות איסור דאורייתא ע"כ מדאוכל ש"מ שאינו מחשיב אותו. והנה ידוע דעת הרשב"א בתשובה הובאה בב"ש ומ"ל ה' גיטין גבי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דג"כ הטעם דלא מחזקינן ליה לרשע אבל אם בא על הנדה דחזינן דהוא רשע ל"א א"א עושה בעילתו ב"ז. אם כן נכונים מאוד דברי הר"מ דאם אוכל גידין של טמאה א"ח דלא נחשב אכילה אף דהוא אוכל לא מחזקינן ליה לרשע אדרבא מדחזינן דאוכל ע"כ דאינו נחשב אצלו. וכן באוכל גה"נ של טמאה דא"ח מטעם גיד מגזירת הכתוב דמי שבשרו מותר אם כן מטעם טמאה א"ח דאינו רשע דאינו נחשב אצלו ע"כ הוא אוכל אבל באוכל גה"נ של נבלה דעל גה"נ חייב דעץ הוא והתורה אסרתו ע"כ חייב ג"כ משום נבלה דבאמת אף שא"ר לאכילה מכל מקום כיון דהוא אוכל אחשביה ול"ש דלא מחזקינן ליה לרשע דאפילו לא אחשביה הוא רשע דחייב משום גיד וכיון דבלאו הכי הוא רשע ל"ש לומר אחזוקי כסברת הרשב"א ע"כ חייב משום נבלה ג"כ. ודברים אלו הגדתי בימי חורפי לפני כמה גדולי ישראל וקלסוהו. ובעזה"י פלפלתי בזה בכמה ענינים ואין כאן מקומו וכמדומה ששמעתי כן מגדול א'. אם כן לפי סברתי אם אכל ביוה"כ איזה איסור שלכד"א חייב על האיסור ג"כ כיון דאכל אחשביה ול"א דלא נחזיק אותו לרשע דהא בל"ז הוא רשע מחמת דאוכל ביוה"כ ועל יוה"כ חייב אף שלכד"א אם כן הוי רשע שוב אמרינן דחשביה גם לענין איסור כנ"ל בעזה"י ויש עוד לפלפל. אחר כתבתי הנ"ל הוצרכתי לס' נוב"י ת' וראיתי שם בחא"ח סי' קט"ו מביא שם החידוש שיהיה חיוב חומש על שלכד"א בשם ספרו בצל"ח ושם בתשובה הקשה לו השואל מש"ס דמנחות ופסקה הר"מ דאי גחין ואכל מן המחובר בטל' דעתו וא"ח חומש ומה שראו עיני שכחתי דבמצוה הקודמת פלפלתי והבאתי ד' הש"ס והר"מ וכתבתי דמכאן מוכח דשלכד"א פטור בתרומה מחומש וכאן נשמטו ממני הדברים. וע"ש מבן המחבר חילוק דמבואר דבטלה דעתו אצל כל אדם יהיה גרע משלכד"א ואפ"ל לפ"ז אפילו בכה"כ ג"כ אינו חייב בגחין ואכל ואני לעיל לא כן כתבתי וצ"ע. וע"ש ג"כ דאכילה גסה גרע משלכד"א מהש"ס דשנים שצלו פסחיהם ובשלכד"א מסתפק המ"ל וע"ע בר"מ פ"י פ' דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג פטור מן התשלומין ובראב"ד השיג עליו ומחלוקותם תלוי בסוגית הש"ס פסחים אי לפי מדה משלם או לפי דמים והר"מ פוסק דלפי דמים משלם וחמץ בפסח אינו בר דמים והראב"ד ס"ל לפי מדה משלם ע"ש בכ"מ אח"ז כ' הר"מ דאוכל תרומה ביוה"כ חייב קו"ח ובהי"א כתב דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה פטור מחומש ועיין כסף משנה כתב טעם הר"מ כיון שהיה אסור ביין אף אם לא היה תרומה ע"כ פטור. ואיני מבין מ"ש מן האוכל ביוה"כ וגם האוכל תרומת חמץ בפסח דאף אם לא היה תרומה היה אסור מכל מקום חייב קו"ח ובחמץ הטעם דאינו בר דמים הא לא"ה חייב ומ"ש נזיר ואיני מבין כעת כוונתו וטעם רבינו הר"מ. ועראב"ד כ' דנזיר חייב בחומש ועיין כסף משנה שכ"א היה לו גירס' אחר' אך טעם הדבר לגירסת רבינו א"י וצ"ע. ולענין חמץ בתרומה אי אחע"א עיין בהפלאה ובש"א ואחרונים ואין כאן מקומו ובהגהת טעם המלך המ"א קונטרס אחע"א.