מנחת חינוך · סימן רפ״א, א׳

שלא יאכל תושב כהן ושכיר כו'. כבר ביארתי במצוה הקודמת דדעת הר"מ והרהמ"ח דחייבים מב"ש דזרים גמורים הם שאינן קנין הכהן רק דהתורה אסרה בלאו אם כן אם עבד עברי כהן נמכר לישראל אסור לאכול כמו בת כהן שנתארסה לישראל אבל אי אמרינן דלאו קנין כספו הוא כלל אם כן בודאי ע"ע כהן הנמכר לישראל אוכל בתרומה ול"ש שמא ימזגו כמבואר בכתובות השתא מדידהו ספי לי' וז"פ. ונסתפקתי דהנה כ' לעיל בשם הת"כ דח"ע וחב"ח וחה"ע הוא של כהן דאינו אוכל בתרומה מפני חלק הב"ח עי' לעיל היאך הדין בח"ש של כהן וחב"ח כמו שציירתי לעיל כ"פ דאותו חלק ב"ח מותר לכהן ואינה אסורה משום גיורת כגון שהישראל בא על ח"ש וחב"ח והוליד דאותה הבת מצד חב"ח אבי' מישראל ומותרת לכהן וא"צ לכפול הדברים וקידש ע"ע כהן את הח"ש וחב"ח דאף כהן מותר בשפחה אם הוא עבד כמבואר בר"מ והו"ל שפחה חרופה המתקדשת לע"ע דהיא מקודשת לו כמבואר בש"ס לענין אשם ומלקות אם הח"ש והחב"ח מותרת לאכול תרומה כי מצד ח"ש היא נקנית לכהן ומצד חב"ח היא קנין כספו של הע"ע והו"ל כמו ארוסה בת ישראל המאורסת לכהן דאוכלת דהוי קנין כספו של כהן ה"נ דהיא שפחה חרופה של כהן המתקדשת לו א"ד דוקא בת ישראל המאורסת לכהן דהוי קנין כספו לגמרי דהיא בסקילה אבל כאן אינה מתקדש' לו אלא לענין מלקות וקרבן לא ה"ל אישות גמורה ולא הו"ל קנין כספו לגמרי ואינה אוכלת א"ד כיון דאפילו שומרת יבם של כהן אי לאו דה"ל קנין אחיו ולא קנין כספו אוכלת ולשיטת התוס' באמת אוכלת מדאורייתא כאשר ביארתי לעיל אף על פי דאינה אלא ח"ל לאחרים. ואפשר דמ"מ עיקר שאכלה מחמת אחיו ואצל אחיו ה"ל קנין כספו גמור אבל כאן דלא היתה קנין כספו בשום פעם אפשר דלא אכלה וצ"ע. ואל תטעה דמ"מ הוי קנין כספו כמו עבדים ושפחות ז"א דשם הוי קנינו גמור אבל באישות הקנין כסף אפשר דלא הוי אלא בגמורה דהיא נקנית לאשה גמורה לענין חיוב סקילה אבל לענין לאו לא הוית קנינו לגמרי וצ"ע. ואפשר להשיטות שכתבתי לעיל בחיבור זה דאין קדושין של אחר תופסין בה אף על פי שהיא מקודשת רק ללאו אם כן אפשר דהוי קנינו לגמרי אבל להסוברים דקידושי אחר תופסים אם כן לא הוי אצלו קנין גמור ואפשר אפילו אם אין קדושין של אחר תופסין מכל מקום לא הוי קנין גמור כיון דאין חיוב סקילה עליה רק מלקות ואשם וצ"ע. ועאה"ע סי' מ"ד בח"מ וב"ש ולעיל בחיבורי ואם נימא כצד הזה דהוי קנין כספו ואוכלת בתרומה אני מסתפק עוד אם הח"ש וחב"ח חלק שפחות הוא של ישראל מי נימא דאוכלת כיון דהמקדש הוא כהן וה"ל לגמרי קנין כספו אף דבחלק השפחות היא קנין כספו של ישראל מכל מקום בדרך אישות בודאי אם האדון בא עליה ג"כ חייב אשם אם כן הקנין כסף של אישות הוא יותר אלים ואוכלת א"ד כיון דעיקר קנין האישות הוא על חב"ח שלה כמבואר בגיטין פ' השולח אם כן צד השפחות אינו שלו ואסורה לאכול מצד חלק השפחות א"ד כיון דגזירת הכתוב היא דמקודשת לאשם וללאו הוי כולו קנין כספו של המקדש ואוכלת וצ"ע. וכן אני מסתפק ביבם קטן כהן שבא על יבמתו להשי' דשומרת יבם מדאורייתא אינה אוכלת כמ"ש לעיל דקנין כספו של אחיו פקע ולהסוברים דיבם קטן שבע"י הוי א"א רק דאין חייבים מיתה עליה דממעטינן מא"א ולא אשת קטן והובאו שיטות אלו לעיל בח"ז אם היבמה הזאת אוכלת מכח בעלה הקטן א"ד כיון דאין ממיתין עליה לא הוי קנין כספו גמורה ואינה אוכלת מכח בעלה ומכח בעלה הראשון כבר פקע לשיטה זו דמה"ת אינה אוכלת וצ"ע בכ"ז. והנה ע"כ או ש"כ שאכלו תרומה והם עבדי זרים חייבים לשלם קו"ח אך פגיעתן רעה דאין להם לשלם כמבואר בב"ק רק אחר שנשתחררו מחוייבין לשלם וז"פ. וע' פ"ז מה' תרומות משנה ג' בתי"ט. ואם אשה זרה אכלה תרומה בשוגג נראה לכאורה כיון דהקו"ח היא כפרה כמ"ש לעיל בשם התוס' וקי"ל דאדם מביא קרבן על אשתו בנדרים דל"ה וב"מ פ' המקבל כיון דכפרה היא וכאן דחומש במקום קרבן קאי צריך לשלם עבורה ונרא' דאפילו היתה מזיד' רק הי' שגגת מיתה מכל מקום חייב לשלם עבור' כי לא חיישינן שמא תקניטנו ותעבור על עבירה גדולה כזו ועתו"ס פ' המקבל דלא חיישינן דתדור בנזיר ומכ"ש כאן ועיין באה"ע סי' זה דלא חיישינן שתעבור על לאו שבתורה וזה נראה ברור. אך לדעת הר"ש פ"ז דתרומות שדעתו ומביא ירושלמי דלא הוי כפרה נראה דאין הבעל משלם עבורה דל"ד לקרבן והוי כאילו לוותה או הזיקה שאין הבעל צריך לשלם עבורה רק משלמת לאחר מיתת בעלה או לאחר שנתגרשה כנ"ל פשוט. ואם קטן חייב לאחר שהגדיל ע"ש בתי"ט ואין כאן מקומו להאריך. ומ"ש דהבעל חייב להביא עבור אשתו לשיטת התוס' כיון שהיא לכפרה ז"א רק לדעת התוס' פ' המקבל בשם הירושלמי דאם חללה את השבת או אכלה חלב מחויב הבעל להביא עבורה קרבן אבל דעת ר"ש סוף נגעים בשם הספרי זוטא דקרבנות שהן לטהרה הבעל מביא אבל חללה את השבת כיון שהיא לכפרה אין הבעל מביא בשבילה אם כן ה"נ. ובעיקר הדין אם כהר"ש או כהתוס' יבואר אי"ה במק"א וצ"ע על התה"ד סי' רפ"ב והובא דעתו באה"ע שנטה דעתו דחייבת לשלם קנס אך הניח בצ"ע אם הנידון דומה כיון דבקרבנות חייבת מן התורה אבל ז"פ אצלו דחייב בקרבנות עבורה והביא כן בשם התוס' ולמה לא הביא שיטת הר"ש בשם הספרי דקרבנות שהם לכפרה אין הבעל צריך להביא עבורה אם כן בנידון דתה"ד פשיטא שאין להוציא ממון מהבעל כדעת הט"ז והב"ש שם וצ"ע.