מנחת חינוך · סימן ר״פ, י״ט

והנה במ"ש לעיל הפלוגתא אי הפרשת התשלומין מקדשתו או נתינתו לכהן מצאתי בס' שנות אליהו להגאון מווילנא פ"ו דתרומות מ"א מביא ג"כ ברייתא זו וגרס ג"כ דרבי סובר דנתינתו מקדשתו וראב"ש סובר הפרשתו מקדשתו אם כן נראה דהלכה כרבי מחבירו ולכאורה אם נאמר דהפרשה אינו מקדש התשלומין אם כן א"י מאי הדין המבואר במס' הנ"ל ובר"מ פ"י הט"ז דאם בת ישראל אכלה תרומה בשוגג ואח"ז נשאת לכהן משלמת קו"ח לעצמה כיון דהיא עתה כהנת אם כן גבה ל"ש נתינה רק מפרשתן אם כן לרבי אינו קדוש התשלומין בכה"ג ובאמת לא ראיתי בזה חילוק. וי"ל כיון דל"ש בזה נתינה לכהן אם כן אף רבי מודה דהפרשה מקדשתו ולא פליג רק היכי דשייך נתינה לכהן אינו קודש עד שיתן לכהן. והנה מבואר בס' הנ"ל דזה שפסקינן אם בא כהן למחול אינו מוחל הוא דוקא קודם הפרשה ולאחר הפרשה תלוי בפלוגתא הנ"ל אי הפרשה או נתינה מקדשתו וכוונתו נראה דאי אמרינן הפרשה מקדשתו ע"כ עיקר הכפרה תלוי בהפרשה ואח"כ אין עליו אלא זיקת ממון דהיינו נתינה לכהן אם כן יכול למחול אבל למ"ד נתינה מקדשתה אם כן תלוי הכפרה בנתינה לכהן אם כן אף לאחר הפרשה לא מועיל מחילה כמו קודם הפרשה. ולפי זה צל"ע מאוד אהא דמבואר במשנה יבמות צ"ט ע"ב דהגדילו התערובות כגון ילד כהן ועבד שנתערבו ואח"כ הגדילו ושחררו זא"ז אין משלמין קו"ח וכ' שם התוס' דצריכין להפריש מספק והבאנו לעיל ובכתובות ד"ל ע"ב ד"ה זר שאכל תרומה באו דבריהם באריכות ובסה"ד הקשו ממשנה דיבמות אמאי לא ישלמו קו"ח הא הוא משום כפרה ותירצו דודאי חייבים להפריש אבל אין נותנים לכהן וכתבו דלפ"ז צ"ל דהכפרה תליא בהפרשה והא דכהן א"י למחול היינו לענין שא"צ להפריש אבל לאחר הפרשה יכול הכהן למחול ולפמ"ש הגאון הנ"ל אם כן ז"א אלא אליבא דמ"ד הפרשתו מקדשתו אבל לרבי או לגירסא שהבאנו דר"מ ס"ל דנתינתו מקדשתו א"י למחול אם כן עיקר הקפידה תלוי בנתינה לכהן אם כן אמאי מבואר במשנה דאין משלמין קו"ח הא לרבי דהלכתא כוותי' הכפרה תלוי עד נתינתו לכהן וכן אפילו לר"מ הא סתם משנה ר"מ היא אם כן אמאי אינו משלם מס' קו"ח על כל פנים מדסתם לן התנא המשנה כראב"ש דהפרשה מקדשתו אם כן הלכתא כסתם משנה דסתם במתניתין ומחלוקת בבריי' הל' כסתם במשנ' ובפרט לפי הגירסא בבריי' רבי סובר נתינה מקדשתו אם כן רבי סתם במשנה דלא כוותי' אם כן בודאי הלכה כסתם. (ועי' בס' תורת חסד כלל יו"ד פלפול ארוך היכי דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא רבי וחביריו וסתם משנה כר' אין ראי' דהל' כסתם כיון דרבי סתם כדברי עצמו ויש חולקין אבל בנ"ד דרבי סתם לן כראב"ש בודאי הלכה כסתם) וכן אפילו הגירסא בבריי' ר"מ כיון דרבי סתם [דלא] כוותי' הל' כסתם אם כן נראה דפסקינן הפרשתו מקדשתו וכאן אין לו' כסברתינו הנ"ל כיון דא"צ ליתן לכהן מחמת ספק וכ"ה דל"ש נתינה לכהן לכ"ע הפרשה מקדשתו ז"א דכאן שייך ג"כ נתינה לכהן כיון דתליא בנתינה לכהן הוי ספק כפרה וממילא דצריך ליתנו לכהן דהא דא"צ ליתנו לכהן כיון דהפרשה מקדש ונתכפר אבל אי אמרינן הנתינה לכהן מקדש אם כן צריך ליתן לכהן מס' וז"פ ועוד בספק כיון דע"צ זה שהוא כהן א"צ או שהוא חולין א"צ רק דכל עיקר הפרשתו שמא אינו כהן ועל צד זה ממילא צריך ליתן לכהן אם כן כ"ז דאינו נותן לכהן למ"ד זה לא נתקדש וזה ג"כ פשוט וקצרתי במובן. הכלל נראה מהמשנה דסתם לן תנא דהפרשתו מקדשתו ובר"מ כבר כ' דאין הכרע וצ"ע. ויש לי עוד הרהורי דברים במצוה זאת אך הפסקתי באמצע יותר מד' שבועות מוכרח אני לקצר ואי"ה אשנה פ"ז. ומהמשנה שכתבתי דפטור מקו"ח נראה דעבד שנשתחרר חייב בקו"ח ולא אמרינן שכבר אכל עכצ"ל כסברתינו הנ"ל דבזה ל"ש שכבר אכל וכ"ז צ"ע. והנה במ"ש לעיל הא דמשלמת לעצמה שהוא קדוש כיון דל"ש נתינה לכהן כו' נתיישבתי דאדרבא מכאן מוכח נמי דהתנא סתם לן דהפרשה מקדש וא"כ לאחר הפרשה אינו אלא זיקת ממון ע"כ פטורה מליתן כיון שהיא בעצמה כהנת אבל אי נימא דהכפרה תלוי בנתינה כמו בתערובות אף דהוא ס' מכל מקום מחמת ס' כפרה ע"כ צריך ליתן לכהן אם כן ה"נ אי הוי אמרינן דתליא בנתינה בודאי הו"ל ליתן לכהן אחר אך כיון דתליא בהפרשה אם כן נתכפרה בהפרשה וא"צ ליתן כנלע"ד פשוט. והנה באוכל תרומה במזיד מבואר במשנה ובר"מ דמשל' קרן וער"מ פ"ו דאם התרו בו למלקות אין משלם דקלב"מ ובמ"ל תמה עליו מכתובות דהשמיט דוקא אי תחב לי' חבירו ויכול לאהדורי ע"י הדחק דאל"ה מכי אגבי' חייב בתשלומין ובאים כ"א בפ"ע וחייב מלקות ותשלומין ע"ש בכתובות פא"נ. והנה האוכל תרומה בשוגג מבואר בר"מ פ"י דאפילו הזיד בלאו רק שגג במיתה חייב קו"ח. ולכאורה אם התרו בו למלקות יהי' פטור מקו"ח דבאי' כא' ול"ש כאן מדאגבי' קני' וחייב בתשלומין דהא אפילו באוכל תרומה דידי' מחויב לשלם קו"ח ואינו חייב אלא על האכילה לא מטעם גזילה עיין בהפלאה לכתובות שם אך בתוס' מבואר שם דאינו פוטר כי הוא כפרה ול"ש קלב"מ אך באמת התוס' מיירי לענין חייבי מיתות שוגגין אף על פי דפטור מתשלומין כאן שהוא משום כפרה אינו פוטר ואפ"ל דגם במזיד דחייב מלקות מכל מקום במיעוט כזה דהוי כפרה עבדינן תרתי כמבואר בשבת דהזיד על הכלי ושגג באוכלים חייב סקילה וחטאת דאינו פוטר את החטאת כיון דהיא לכפרה ועתו"ס פסחים כ"ט ד"ה ר' נחוני' ובד"ה מאן י"א ומבואר שם אף דעבדינן החומרא כגון לרנבה"ק מכל מקום אינו פוטר כיון דכפר' היא וער"ש פ"ז דחה האי סברא דהיא כפרה רק מביא בשם הירושלמי דהוא גזירת הכתוב כמו עדים זוממין דגלי רחמנא דמשלמין וכן כאן הכל הי' בכלל זר ויצא מן הכלל אם אכל בשוגג חייב בתשלומין אם כן אפשר כמו עדים זוממין וחובל בחבירו כיון דגילתה התורה דמשלם ממילא אינו לוקה ואפילו אם יש עוד לאו אחר כגון שאכל ביה"כ והתרו בו ג"כ למלקות משום יה"כ אינו לוקה מחמת דהתורה ריבתה לתשלומין כמו בחובל בחבירו ביה"כ לדעת הר"מ פ"ד מה' חובל ומזיק וכתבתי זה בלא עיון ורק למזכרת. הכלל אם נאמר מטעם כפרה אם כן בהתרו בו למלקות חייב מלקות ותשלומין כמו הזיד בכלי ואם נאמר דגלי קרא תשלומין אם כן אינו לוקה כמו ע"ז וחובל בחבירו וצ"ע ואי"ה אשנה פ"ז: