מנחת חינוך · סימן ר״פ, ט׳

והנה הבאתי לעיל ומבואר בר"מ והרהמ"ח דגם בהמתם של כהנים אוכלים בתרומה אבל בהמה של ישראל אסור להאכילה ובפ"ט מביא הר"מ דין המבואר במשנה ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אף שמזונותיה עליו לא יאכילנה בתרומה מפני שאינה קנין כספו והובאה משנה זו בכ"מ מיבמות וע"ז ט"ו. והנה בסיפא מבואר דכהן השוכר מישראל לא יאכילנה אף שמזונותיה על הכהן וברישא בישראל ששכר מבואר סתם מאכילה ואין חילוק בין אם המזונות על הכהן המשכיר או אפילו אם המזונות חל על ישראל השוכר ויש בזה שיטות דעת רש"י בע"ז והרע"ב ובתוס' יבמות ס"ו דאע"פ שהמזונות על ישראל השוכר מכל מקום מאכילה וע"ש ברש"י וברע"ב דאין זה גזל הכהנים דניחא ליה לכהן זה ע"ש. והתוס' בע"ז כ' להיפוך דוקא אם מזונותיה על הכהן מאכילה אבל אם מזונותיה על ישראל השוכר אסור להאכילה בתרומה והר"מ מסתם סתים ועמ"ל הרגיש בזה. ולכאורה קצת ראיה דאף שמזונותיה על ישראל יכול להאכילה מדין המבואר אח"ז בר"מ דפרתו של ישראל שילדה בכור מאכילה בתרומה שהבכור לכהנים ובאמת חייבים הבעלים לטפל בבכור גסה ובכור דקה כמבואר פ' עד כמה וחייב הישראל במזונותיה מכל מקום מאכילה מפני שהגוף של כהן. אך יש לדחות למעיין ע"ש בע"ז ויש לפלפל בענין זה דשכירות קניא עמ"א סי' רמ"ו ובש"א ואחרונים. והנה הא דאסור להאכיל בהמת ישראל כרשיני תרומה ע' תוס' יבמות ד"ה לא יאכילנה ובמקומות הנרשמים שם דהטעם דתרומה אסורה לישראל בהנאה של כילוי ע"ש בכ"מ בתוס' וענין הנאת כילוי אי היא מן התורה או דרבנן עמ"ל פ"ב מהל' הנ"ל מביא דעת התוס' בכ"מ שהיא מן התורה ודעת הר"ש שהיא דרבנן וע' מ"ל פי"א הח"י הוכיח דעת הר"מ כדעת הר"ש דאינו אלא דרבנן אם כן לדידהו הא דאסור להאכיל לבהמת ישראל אינו אלא דרבנן ויבואר אי"ה לקמן. עוד כ' הר"מ ז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח דמים אף שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות כמשי"ת בה' מכירה עכ"ל ובס' אבני מלואים סי' כ"ח מביא ראיה דקנין דרבנן לא מהני לאיסור תורה דנימא כיון דהפקר ב"ד הוי קנין דאורייתא והד' עתיקין דאי נימא דמהני אם כן כאן כיון דרבנן עקרו קנין מעות ומדרבנן הוי של המוכר הכהן אמאי לא יאכילנה תרומה ומזה נפשט ס' של המ"ל הל' אישות אם קידש המוכר באותו חפץ אי נימא כיון דמה"ת אינו שלו לאו קידושין נינהו א"ד כיון דמדרבנן הוי שלו ע"ש ומזה נפשט דאזלינן בתר תורה וכ"כ שמצאתי ראיה זו בס' מחנה אפרים ולפמ"ש אין ראיה ואדרבא תמוהים לי ד' הר"מ כיון דלדידי' הנאת כילוי אינו אלא מדרבנן ואכילת בהמת ישראל תרומה אינה אלא דרבנן אם כן למה אם לקח הכהן מעות אינו מאכילה תרומה כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן ולענין דרבנן הוי מדרבנן דמעות לא קני רק משיכה אם כן כיון דמדרבנן הוי דכהן אמאי יאכילנה הלא אתי דרבנן ומפקיע דרבנן וצ"ע כעת. עוד כ' הר"מ דאם מכר ישראל לכהן אף שנתן דמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך נראה מדבריו דבעינן תרתי נתינת המעות ומשיכה ובאמת כיון דאינו אלא איסור דרבנן אפשר סגי במשיכה לבד כיון דמדרבנן הוי דידיה והנה ענינים אלו אי קנינים דרבנן מועילים לשל תורה האריכו האחרונים ואין כאן מקומו. עוד הביא הר"מ אם נולד בכור לישראל מפרתו מאכיל הבכור בתרומה שהבכור לכהנים והנה הר"מ מסתם סתים להאי דינא ולדידי צריך עיון דידוע בודאי אם ישראל יש לו איזה קרבן אפילו קדשי קדשים שכולם לכהנים כגון חטאת ואשם מכל מקום אינו מאכילה בתרומה דלאו ממון כהן הוא דמשלחן גבוה זכו לאחר הקטרת אימורין עיין בכסף משנה בש"ס בבא קמא י"ב וקידושין סוגיא דהמקדש בחלקו וש"מ ושם בבבא קמא ותמורה דף ח' מבואר דאף ריה"ג דסובר קדשים קלים ממון בעלים מכל מקום בכור תם חי בזמן שבהמ"ק קיים דראוי להקרבה אין רשאי הכהן למכרו ולקדש בו דלאו ממון דידי' הוא רק משלחן גבוה קזכו והמשנה דמע"ש דמבואר דבכור תם נמכר ומקדשין בו את האשה דהיינו הכהן יכול למכור ולקדש אוקמי' שם דוקא בכור בזה"ז או בכור בח"ל דלא חזי להקרבה הוי ממון כהן וכ"פ הר"מ פ"א מה' בכורות וע"ש בלחם משנה ובאה"ע סי' כ"ח לענין קדושי אשה דדעת הרא"ש ב"ק שם דלרבנן אף בכור בע"מ אינו ממון כהן אך הר"מ פוסק כריה"ג עלח"מ ה' נזקי ממון.