מנחת חינוך · סימן ר״פ, י׳

והנה להאריך בדין ק"ק אי ממון בעלים או ממון גבוה אין כאן מקומו אך דין זה מוסכם אף לריה"ג דבכור תם אף בזמן המקדש דראוי להקרבה אינו ממון כהן למכור או לקדש בו ואם כן איך כתב הר"מ סתם שמותר להאכיל תרומה לבכור שהוא לכהן והו"ל לחלק דדוקא בזה"ז או בכור בח"ל או בע"מ אבל בכור תם בזמן המקדש כיון דלא הוי ממון כהן רק משלחן גבוה קא זכו דאסור להאכילו לפ"ד כמו שאר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם דאינו מאכילם וד"ז צריך ביאור רחב ואי"ה אשנה פ"ז. וזה נ"ל פשוט דאם כהן הקדיש בהמתו כגון חמור או בע"מ קבוע לבד"ה בודאי אינו מאכילה תרומה כי היא ממון שאינו שלו ומ"ל מכרו לגבוה או מכרו להדיוט. ואם הקדיש בהמה טהורה תמימה למזבח אם היא חטאת או שאר קדשי קדשים ג"כ אינו מאכילם דלאו ממונו היא רק מ"ג רק אם הקדיש לשלמים או שאר קדשים קלים זה תלוי אי כריה"ג דהוי ממון בעלים יכול להאכילו או כרבנן דהוי מ"ג אסור להאכיל ולומר כמו דהתירה התורה תרומה לבהמת כהן כמו כן התירה לבהמת הקדש שתהא רשאה לאכול תרומה זה אינו נוח לי אך להטעם שכתבנו דמחמת הנאת כילוי אסור בבהמת ישראל אם כן אפשר דגבי גבוה ל"ש לאסור הנאת כילוי וע' פסחים כ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש וצ"ע ובאתי רק לעורר. ונ"ל דדוקא בכור בהמה טהורה הוי ממון כהן ורשאי להאכילה ולפמ"ש דוקא בזה"ז או בבע"מ ע' לעיל אבל פטר חמור בודאי אינו ממון כהן כי קודם הפדיה אסור בהנאה ולאחר הפדיה הוי חולין ושייך לבעלים ע' בבכורות ובר"מ פ"ב מהלכות ביכורים אך אם פדה בשה ועל השה אין הישראל חייב באחריותו כמבואר בר"מ שם אם כן בודאי הו"ל ממון כהן ורשאי להאכילו תרומה אך זה לשיטת הר"מ ורוב הראשונים דפדיון פטר חמור אינו ניתן אלא לזכרי כהונה אבל להתוס' פסחים פא"ע וקדושין וחולין דמספקא להו מלתא לענין פדיון הבן דאפשר דניתן לכהנת אף אם היא אשת ישראל ואף בעלה מקבל בשבילה ולפי זה גם פ"ח ניתן לכהנת אשת הזר מטעם היקש עיין מ"ל פ"א מהלכו' ביכורים אם כן בודאי אינו ממון כהן דאפשר לו ליתן לכהנת אשת הזר או לבעלה הזר אם כן בודאי אינו ממון כהן אם כן אסור להאכיל תרומה להשה וז"פ. והנה אשר הקשיתי לעיל למה בכהן המוכר פרתו לישראל במעות לבד לא יאכילנה כ"ת הא כיון דהנאת כילוי אינו אלא דרבנן ומדרבנן הוי כשלו אם כן למה לא יאכילנה. נראה דלא קשה דמלשון הר"מ שכתב דבהמה דכהן מפני שהיא קנין כספו נראה שאינו סובר כשיטת התוס' דלהאכיל לבהמת ישראל אסור משום הנאת כילוי אלא ס"ל כשיטת הר"מ בר' אברהם המובא בר"ש תרומות פי"א משנה ט' דדעתו דאף אם הנאת כילוי מדרבנן מכל מקום להאכיל לבהמת ישראל הוא איסור תורה מהקרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו ונפש אפילו בהמה במשמע כמבואר במס' ביצה אם כן דוקא נפש בהמה דכהן אבל לא דישראל אם כן המאכיל לבהמת ישראל עובר על לאו הבא מכלל עשה אף דהנאת כילוי כגון להדליק שרי מן התורה מכל מקום לבעלי חיים שלו אסור להאכיל' מן התורה ע"ש אם כן ראיית המח"א וא"מ נכונה דחזינן דלהר"מ לא נעשה קנין דרבנן דאורייתא (ע' בהשמטות) ובע"כ סבירא ליה דהוי דאורייתא דאי לא הוי אלא דרבנן בודאי קנין דרבנן מפקיע איסור דרבנן אלא על כרחך סבירא ליה דהוי איסור דאורייתא כהר"מ בר"א אם כן מוכח שפיר דקנין דרבנן לא נעשה ד"ת להפקיע הדאורייתא כנ"ל ברור ב"ה. וע' מ"ש לעיל דאם הטעם מחמת הנאת כילוי אסור להאכיל לבהמת ישראל אפשר דלבהמת הקדש ל"ש זה כי לגבוה אין שייך איסור אבל לפמ"ש דטעם אחר מחמת קנין כספו אם כן האיסור על האיש המאכיל דהתורה גזרה שלא יאכיל רק לבהמת כהן אם כן נראה דשל גבוה אסור ג"כ להאכיל אם כן דברי הר"מ לעיל ג"כ צ"ע בבכור כמ"ש. הכלל אם נאמר מחמת הנאת כילוי וחזינן דאין האיסור על האיש המאכיל מחמת עצמו רק דפיטום הבהמה היא ההנאה וג"כ אפילו כהן אסור להאכיל לבהמת ישראל כיון שהבהמה אוכלת יש לבעלה ישראל הנאה בזה אם כן ל"ש גבי גבוה אבל אם הוא מטעם גזירת הכתוב אם כן האיסור רק על המאכילה דאינו נותן לבהמת כהן אם כן גם לגבוה שייך לאסור קצרתי במובן והמשכיל יבין מעצמו.