מנחת חינוך · סימן ר״פ, ז׳

עוד מבואר בר"מ כאן ה"ד חרשת ושוטה שנשאת לכהן אפילו השיאה אביה אינה אוכלת בתרומה גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בתרומה אם היא בת ישראל עכ"ל. ובכ"מ הקשה על הר"מ במסקנת הש"ס דלמא יאכיל חרש בפקחת ע"ש ומקור דין זה הוא בגיטין נ"ה ויבמות קי"ג. ולי צ"ע בד"ז שכ' הר"מ אפילו חרשת שהשיאה אביה דהוי נשואין דאורייתא מכל מקום לא אכלה מטעם גזירה ובאמת בש"ס הנ"ל לא מוכח מידי דשם מבואר עדותו של ר"י ב"ג על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה והיינו קטנה שנתקדשה למיאון בלא אביה וכפירש"י ותוס' שם במקומות הנ"ל וממקומו הוא מוכרח דבחרשת קתני שהשיאה אביה ובקטנה לא נקט שהשיאה אביה וגם מעדותו של ר"י באם מתה יורשה ובהשיאה אביה א"צ לעדותו וע"ז מקשה ש"ס דקטנה שנשואיה דרבנן אוכלת ומ"ט חרשת דהיינו שנשאת בעצמה דגם כן הנשואין דרבנן אינה אוכלת וכפירש"י שם ביבמות ד"ה דמ"ש חרשת כו' שלא השיאה אביה בקטנותה וכן בד"ה ואילו חרשת לא אכלה וכן בגיטין ע"ש ובודאי הפשט הוא כן דאי מיירי בחרשת שהשיאה אביה אם כן מאי מקשה למה לא העיד בחרשת דבזה א"צ לעדותו כלל כיון דהוי נשואין מן התורה ע"ש ברש"י ותוס' וע"ז סובב קושית הש"ס חרשת נמי תאכל אף על פי שאין קידושיה אלא דרבנן כמו קטנה שהשיאה מעצמה ומשני דחז"ל גזרו דנשואי חרשת דרבנן לא תאכל דמחלפ' בחרש ופקחת דג"כ הנשואין מדרבנן וסברו דנשואין דרבנן מאכילין כמו פקח וחרשת ובאמת חרש ופקחת אסור להאכילה תרומה דאורייתא דאין קדושין דרבנן יכולין להפקיע איסור תורה וגזרו תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא אבל חרשת שהשיאה אביה זה לא נזכר שם ומה"ת יגזרו נשואין דאורייתא בחרשת אטו חרש בפקחת דשם לא הוי הנשואין אלא מדרבנן וכולי עלמא מידע ידעי דא"א גמורה אוכלת מן התורה וע"ש ברש"י דקטנה דנשואין דרבנן ל"ג אטו קטן לגדולה כיון דקטן לגדולה אין נשואין כלל לא גזרינן. אם כן הכא נמי מן התורה לגזור נשואין דאורייתא בחרשת שהשיאה אביה לנשואין בחרש ופקחת שאין הנשואין אלא דרבנן ומהיכן למד רבינו דין זה ובודאי יש לו שיטה אחרת בש"ס דמיירי אפילו בנשואין דאורייתא וצריך עיון על נ"כ שלא הרגישו בזה. על כל פנים שיטת רש"י ותוס' דכל הסוגיא שם מיירי בחרשת שנשאת בעצמה וס"ל דחרשת שהשיאה אביה אוכלת בתרומה ככל אשת כהן וצריך עיון על הר"מ שהתחיל גם בשוטה שהשיאה אביה דג"כ אינה אוכלת וזה ודאי חשש רחוק דנגזור נשואי תורה אטו שוטה בפקחת דאין להם נשואין כלל ולדעת רש"י אף על נשואי דרבנן לא גזרינן אטו אין לה נשואין כלל וכל שכן דנגזור נשואין דאורייתא אטו אין לה נשואין כלל זה ודאי צ"ע וסיום דברי הרמב"ם ולפיכך גזרו שלא תאכל חרשת כלל ולא סיים מה דינו בשוטה כמו שהתחיל ע"ש בש"ס ותבין וצ"ע. והנה לדעת רש"י ותוס' בחו"ש שהשיאן אביהם אוכלים אף בתרומה דאורייתא וחזה ושוק ככל נשי כהנים ולדעת הר"מ אין אוכלים אף בתרומה דרבנן ע"ש ביבמות דגזרינן אטו תרומה דאורייתא וכ"פ הר"מ פ"ח הי"א. והנה הא דחרשת אין אוכלת היינו הבעל אינו מאכילה דהיא בעצמה הקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש בסוגיא אך דאסור להאכילה בידים. ולכאורה קשה לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים אם כן למה לא יאכילוה בתרומה דרבנן אך באמת ל"ק דכל איסורי דרבנן שפיר הוא אינו מוזהר אבל כאן באמת אין עליה שום איסור כלל בתרומ' דרבנן דנשואי דרבנן יכולין להאכיל תרומה דרבנן רק חכמינו זכרונם לברכה גזרו אטו תרומה דאורייתא חרש בפקחת ובאמת חרשת לאו בת קבולי תקנת' דרבנן היא ערש"י נדה סוגי' דמופלא הסמוך לאיש אם כן עיקר הגזירה דלא ליכול בתרומה דרבנן ל"ג רק עליו אם כן מוטל עליו האיסור דרבנן ולא עלי' דכן גזרו חכמינו זכרונם לברכה דלא להאכילה אף שמותרת מחמת הנשואין דרבנן מכל מקום עליו גזרו שלא להאכילה כנ"ל פשוט. ודין זה דאינה אוכלת בתרומה דרבנן מבואר שם בש"ס דלמ' אתי למיכלי' תרומה דאורייתא אף בזה"ז דלדעת הר"מ והבאתי לעיל ויבואר אי"ה לקמן במקומו דבזה"ז ליכא תרומה דאורייתא אף בא"י ועמ"ל פ"ז הי"ז באורך דתרומה בזה"ז אף שהיא מדרבנן דינה כתרומה דאורייתא ממש לכ"ד ע"ש שמביא ראי' מכאן.