מנחת חינוך · סימן רע״ט, ב׳

ודע דמבואר בנדה ל"ב דכמו שטמא אסור לאכול תרומה כן נמי אסור לסוך בשמן של תרומה ולא יחללו לרבות את הסך דסיכה כשתי' ועי' תוס' שם דסיכה אינה אסורה אלא מדרבנן דולא יחללו הוי אסמכתא על כל פנים איסורא איכא וכ"ה ביבמות פ' הערל דשם היא אבעיא בש"ס אי ערלות שלא בזמנה היינו קודם ח' ימים אי מותר לסוכו בשמן של תרומה אי הוי ערל או כיון דלא הגיע זמנו אינו ערל ומותר לסוכו ע"ש וכן לענין זר מבואר במשנה דתרומות דחייב חומש על הסך וע"ש בר"ש וברע"ב דבת"כ נפיק ג"כ מולא יחללו אם כן מאוד צל"ע דהר"מ פ"ז גבי טומאה לא כת' דין זה כלל וכן אח"ז כ' דין הערל דאסור לאכול ולא כ' ג"כ ד"ז דאסור לסוך ג"כ והמתין עד פ"י לענין זר דחייב חומש כ' דה"ה הסך ולמה לא כ' בפרקים הקודמים לענין טומאה ולענין ערלה דאסור לסוך ג"כ. והנה פשוט לע"ד כיון דמרבינן סך כשותה אם כן בשמן של תרומה טהורה בודאי אסור לסוך לדעת הר"מ דמשקין מקבלין טומאה בכ"ש דאסור לטמא תרומה טהורה בידים את משמרת כו' כתיב אלא אפילו שמן של תרומה טמאה אסור לסוך טמא כמו אכילה ושתיה וכן אפילו לטהור חוץ מן הטעם שמצוה לשרפו אלא מפני שהוא כשתיה ואסור לאכול ולשתות תרומה טמאה ושם בגמרא דנדה דשם אין השמן נטמא בנגיעה כמבואר שם ג"כ צ"ל שם מחמת סך. ובגוף הדבר אי סיכה מן התורה אסור באיסורי אכילה דעת תוס' בנדה דהוי אסמכתא והיא מדרבנן וביומא ע"ז ד"ה דתנן בתי' א' כתבו שהיא מן התורה ואח"ז כ' שהיא דרבנן וע"ש בתוס' ישנים ובתי"ט פ"ו דתרומות דהחומש אינו אלא דרבנן לשיטה זו ומדברי רבינו הר"מ בפ"ז שמביא הך דרשא לחוד ולא יחללו להביא את הסך וסתם נראה מדבריו דסובר דהיא מן התורה דלא הוי שתיק לפרש ד"ז שהיא מדרבנן אם היה דעתו כן. אח"ז ראיתי בס' כ"ת קו' תוס' יוה"כ כ' ג"כ כדברינו דדעת הר"מ שהוא מן התורה ומקשה על התוס' למה חייב חומש בזר הסך הלא מבואר בב"מ נ"ה דהגמ' מקשה על התוס' חומש של דמאי וכי חכמינו זכרונם לברכה עשו חיזוק לדבריהם והלא חזינן דסך אינו אלא מדרבנן ומביא חומש ויש לדחות ע"ש ברש"י כיון דהפרשה אינו אלא מדרבנן עיין ר"מ פ"י כתב דלא הי' ראוי לחייב חומש כיון שאינו מוסיף בפדיון מעשר שני חומש וע"ש בפ"י כתב ג"כ שם בקושית הש"ס כיון דדבר קל הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן. וע"ש עוד בתוס' יומא שם שר"ת מביא ראי' לדבריו דסיכת תרומה לזר אינו אלא מדרבנן מכריתות ד"ז דמבואר שם דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל ע"ג ואינו חושש ואי הוי מן התורה הוי אסור בכל ענין אלא ע"כ שהיא מדרבנן והם הקילו בכה"ג ובקונטרס הנ"ל תמה ע"ד ר"ת דאדרבא שם מבואר להיפך דכה"ג שנטל שמן המשחה מראשו וסך על גבי' ח"כ ומקשה הש"ס מהך ברייתא דבן בתו מתעגל כו' ואי דסיכה בתרומה אינו אלא מדרבנן אם כן מאי רומיא דגבי סיכה דשמן המשחה דהיא מן התורה וח"כ על הסיכה ע"כ אסור לסוך אפילו לאחר סיכת היתר אבל שם אינו אלא מדרבנן והקילו דאחר סיכת היתר מותר וגם לפי תי' הגמרא שם דכתיב ומתו בו כי יחללוהו כו' וכיון דאיתחל כו' אבל שם כו' נראה דהיא מן התורה ע"ש והוא באמת תמיה גדולה על ר"ת וראי' ברורה להר"מ דסיכה אסורה מן התורה גבי תרומה ע"ש. והנה במ"ש לעיל דהר"מ אינו מביא דין איסור סיכה לערל. ובאמת אף על פי שאינו מביא בפ' הנ"ל מכל מקום בפי"א מה' הנ"ל מביא דין זה דתינוק קודם ח' מותר לסוכו בשמן דלאו ערל הוא אם כן ממילא מבואר בדבריו ד"ז דערל אסור לסוכו וביש"ש פ' הערל פלפל שם בתחלת הפרק היאך ס"ל להר"מ בתינוק קודם ח' וכ' דהר"מ לא הביא זה בספרו. ובאמת מבואר הוא בפי"א מפור' ובמ"ל פי"ז מהמ"א הכ"ז הקשה להסוברים סיכה דרבנן והרשב"א ס"ל ספינן לקטן איסור בידים אם כן מאי אבעי' בש"ס אי קטן קודם שמונה מותר לסוכו הא אפילו לאחר ח' דהוי ערל מותר לסוכו כיון דהוי איסור דרבנן וכן שם בפ' בנות כותיים דהטבילוה קודם לאמה ושם מיירי בתרומה דרבנן ע"ש ומותר ליתן לקטן אפילו בטומאה דספינן לי' בידים ואפילו אי נימא דקטן אביו מצווה שלא להניחו משום חינוך חדא דקטנים כאלו לאו בני חינוך נינהו ובפרט בנדה דמיירי בבת וע' תוס' נזיר דא"ח בחינוך בתו. ע"ש במ"ל ובאחרונים האריכו בזה. ונ"פ כמו כהן שסך מותר בן בתו להתעגל כיון דנתחלל וכ"פ הר"מ בה' תרומות פי"א ה"ח וכמו שהותר לזר כ"כ כיון שנתחלל מותר לטמא ולערל דהם חולין גמורים אחר שנתחלל. ואם כהן טהור אכל תרומה והקיאו שלא בפניו דבכל האיסורים לא פקע האיסור בהקאתו כמבואר בחולין ור"ם פי"ד מהמ"א מכל מקום כאן בתרומה כיון דאכל הראשון נתחללה התרומה ומותרת אח"כ לזר ולטמא וד"ז מבואר ביומא פ"א דר"י אמר זר שבלע שזופין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן ראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון והקשו שם בת"י הא מבואר בחולין פגה"נ דאפילו הקיאן במלתא קמייתא קיימי ולמה לא יתחייב השני קרן וחומש ותי' דגבי תרומה שאני דבאכילת הראשון נתחללה כמבואר בכריתות כהן שסך בן בתו מתעגל ע"ג דנתחלל ה"נ וכתבו עוד שם דאין לחלק בין כהן שסך דנתחלל בהיתר אבל כאן נתחלל באיסור דהראשון הי' זר לא נתחללה להיות כחולין דאין סברא ע"ש בדבריהם. וכ"כ התוס' מנחות ס"ט ד"ה דבלע הקשו למה לא יהיה חייב השני הא לא הוי עיכול ותי' כיון דנתחלל באכילת הראשון. על כל פנים היוצא מדבריהם דלאחר אכילה נתחללה וגם מוכח מדבריהם דסיכה אסורה מן התורה מדהביאו ראי' מדין דכריתות לד"ז דמיירי באכילה דהוא איסור תורה ע"כ סוברי' דגם סיכה אסורה מן התורה כדעת הר"מ ולא כדעת ר"ת. עוד מבואר מדבריהם דאין חילוק בין נתחלל באיסור או בהיתר אם כן מ"ש למעלה דכהן האוכל נתחללה לאו דוקא לפי שיטת התוס' הנ"ל דאפילו אם זר אכל מכל מקום נתחלל. וזה ימים כ' בגליון הר"מ פי"א מה' תרומות במ"ל ה"ח נסתפק בד"ז ומביא ד' הכסף משנה ומדייק דוקא אם נתחלל בהיתר ופלפל בזה ע"ש ולא הביא דהתו"ס מנחות והת"י ביומא שכתבו להדיא דאין חילוק בין נתחלל באיסור או בהיתר בכל גוונא היא מחוללת. אך רש"י כריתות ד"ז ע"א ד"ה כהן שסך כו' כ' אלמא כיון דבטלה בהיתיר' כו' מבואר בדבריו דדוקא אם נתחללה בהיתר אם כן ד"ז שנוי במחלוקת רש"י ותוס' והמ"ל לא הביא מכ"ז. ומהר"מ שפסק שם בפ' הנ"ל ד"ז דזר שבלע שזופין כו' דאין השני משלם אלא דמי עצים אין ראי' דנתחללה באיסור ג"כ מהני די"ל דהר"מ סובר כתי' התוס' בתי' א' דמיירי בפניו דנמאסת ע"ש. ומכל מקום הת"י בעצמם לא נדו מתי' דנתחללה רק מטעם אחר ע"ש אם כן לענין ד"ז נמי כיון דנתחללה הן בהיתר או באיסור לכל מר כדאית לי' אינו חייב השני גם כן משום טומאה וערלה כ"נ פשוט. ולכאורה דהתו"ס מנחות צ"ע דמייתי ראי' דלענין איסור הוי עיכול מבלע שזופין כו' וחילקו מחמת דנתחללה ולא הביאו מש"ס מפורש סוף גה"נ דמבואר שם בהדיא דהקיאו לא הוי עיכול ואין כאן מקומו. והנה טמא האוכל דחייב מלקות דינו ככל איסורים שבתורה דא"ח אלא על כזית וגם פטור אם הוא שלא כדרך הנאתו ככל איסורים שבתורה אך בכל האיסורים מבואר בר"מ פי"ד דאם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז עצמו חייב דאיכא הנאת גרונו וכאן תלוי בשיטות שכתבנו דלהסוברים דנתחללה אף באיסור לא משכחת ד"ז וא"ח בהקיאו וחזר ואכל וז"פ.