מנחת חינוך · סימן רס״ה, ד׳

מדיני המצוה ובין כו' צריך הע"ש כו'. כ"ה ג"כ לשון הר"מ פ"י מה' שא"ה ובכ"מ תמה ע"ז הלא משנה מפורשת היא פי"א ממס' פרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס לאחר ביאתו מותר בכולן וא"צ הערב שמש וכ' שיש מהם טעונין הע"ש ויש שאין טעונין הע"ש. והנה בפ"י מה' הנ"ל פסק הר"מ עצמו דהאוכל אוכלים טמאים ובא במים שאובים דפוסל את התרומה לאחר טבילה טהור וא"צ הע"ש והכסף משנה הניח בצ"ע איזה טעון הע"ש ואיזה אין טעון הע"ש ובתי"ט שם מביא בשם הר"ש דטמ' מדרבנן דמטמא חולין טעון הע"ש וכל שאינו מטמא אלא תרומה אינו טעון הע"ש. וכן ראיתי באיזה מקום מספרי הנוב"י והצל"ח דמטעים הדבר אם הוא ראשון לטומאה אף בדרבנן כגון שנגע בזב עכו"ם או שהוא אב דרבנן כגון שנגע בבית הפרס וכדומה דכוותי' אשכחן בדאוריית' דאדם נעשה ראשון לטומאה וטעון הע"ש בדאוריית' גם בדרבנן אם הוא ראשון טעון הע"ש אבל הגזירות מח"י דבר שגזרו רבנן על האדם שהוא שני לטומאה ודכוותיה לא אשכחן בדאוריית' כי אדם וכלים אינם שניים דאין מקבלין טומאה רק מאה"ט אך דחז"ל גזרו לענין תרומה ונתנו עליו דין שני והוא עיקר דרבנן ליכא דכוותי' בדאורייתא אין טעון הע"ש ע"כ בפ"ז חשב שם הר"מ אדם וכלים שנעשים שניים לטומאה מדרבנן ע"כ כ' שא"צ הע"ש אבל בפ"י כוונתו טומאה דרבנן שהיא אה"ט או ראשון כמו בדאוריית' הוי לגמרי כמו תורה דצריך הע"ש ג"כ וער"ש במקומות שמביא התי"ט. והנה לפ"ז מה שמבואר במס' טבול יום חומר בט"י מבידים דספק ידים להקל וס' ט"י להחמיר היינו דידים בכל ענין להקל כי הוא רק מדרבנן ובט"י משכחת להחמיר כי הוא ספיקא דאוריית' אם הוא ט"י מטומאה דאורייתא אבל אם הוא ט"י מטומאה דרבנן ג"כ בודאי ספיק' להקל ככל ספק טומאה דרבנן המבואר בר"מ ה' שאה"ט וזה פשוט: