מנחת חינוך · סימן רס״ה, ב׳

והנה אעורר דבר א' אשר אני נבוך הנה ידוע דהרבה טומאות בתורה ט"מ ושרץ וזיבה ומצורע ודומיהן וע"ז חייבים על ביאת מקדש ואכילת קדשים או תרומה בטומאה וכן כהן ששימש בטומאה הכל דינם כמבואר אך בטומאת המת יש דין חלוק דמבואר בנזיר ס"פ כ"ג דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה א"ח על טומאת מקדש וקדשיו וכ"פ הר"מ פ"ג מהב"מ ובכ"מ ואין חולק ע"ז מהו הדין לענין כהן שאכל תרומה בטומאה או ששימש בטומאה כזו אם חייב כיון שהוא טמא א"ד דדומה לטומאת מקדש וקדשיו דא"ח עלי'. והנה לדעת הר"מ נ"פ דא"ח על שום דבר שכ' בפ"ג מהט"מ ה"ג דטומאת רביעית דם ואבר שאין הנזיר מגלח עליו הוא טמא רק מד"ס כיון דאין הנזיר מגלח עליהם וא"ח על ביאת מקדש אינם דברי תורה שאלו היו ד"ת היו חייבים על ביאת מקדש וסיים לפיכך אני אומר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה וכ"כ בפ"ה מהט"מ דהנוגע בכלים אינו דין תורה ואינו חייב על ביאת מקדש. והנה לדעת הר"מ כלל זה דהנזיר מגלח לא נאמר אלא בטומאה הפורשת מן המת אבל אדם שנגע בנוגע במת הרי הוא ראשון לטומאה וחייב על ביאת מקדש אף דאין הנזיר מגלח על טמא מת אם נוגע בו מכל מקום הרי הוא כטמא ושאר טמאים דחייבין על ב"מ כי הכלל הזה לא נאמר אלא בדברים הפורשי' מן המת כגון רביעית דם או רובע עצמות אם כן לדעת הר"מ דאם נגע ברביעית דם או רובע עצמות באוהל ושאר טומאות שאין הנזיר מגלח כיון דאינו אלא מדרבנן אם כן א"ח אם אכל תרומה או ששימש בטומאה אך דעת הראב"ד בפ"ד שם דאף הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם מכל מקום הם ד"ת רק זו הלכה מקובלת דכל שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש וכ"כ ראב"ד פ"ג מה' כלי המקדש וכ"ה דעת ר"ת הבאנו לעיל דאף דנזיר אינו מגלח מכל מקום כהן מוזהר עליה אם כן לדידהו טמא מן התורה לכ"ד אך [לא] לענין מקדש וקדשיו כי כך הלכה מקובלת אם כן נראה דודאי חייב הכהן טמא בטומאה כזו אם אכל תרומה או ששימש בטומאה כי זה לאו בכלל מקדש וקדשיו כי אפשר הלכה אינו רק לענין מו"ק דלא לחייב כרת ומלקות ולא לחייב קרבן עולה ויורד בשוגג אבל לענין שאר דברים לענין תרומה או לענין ששימש בטומאה למה לא יהי' חייב או לענין אם אכל מע"ש בטומאת הגוף כזה וכ"נ מל' הראב"ד פ"ה מהט"מ שסיים אף דהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן נראה דוקא גבי טומאת מו"ק דשייך קרבן אבל לענין שאר דברים בודאי חייב רק בטומאת מו"ק פטור (וכן משמע להדיא ביבמות ל"ג גבי בע"מ ששימש בטומאה חייב שתים דה"ל איסור ב"א ומפרש הש"ס כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה ע"ש וכה"ג לראב"ד אינו חייב על טומאת מו"ק אפילו נגע הסכין במת וע"כ דלענין שימש בטומאה חייב כה"ג כמ"ש וז"ב) ואפשר דאף בשר קודש שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח מכל מקום חייבים מלקות דאין דין זה אלא בטומאת הגוף לענין מו"ק אבל לא לענין טומאת בשר אם כן לפמ"ש לדעת הראב"ד ור"ת דבאותן טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן א"ח כרת על ביאת מו"ק אבל הם מן התורה לענין לשמש בטומאה אם כן מאי מקשה הש"ס בשבועות דטמא ששימש היאך משכחת לה הא חייב כרת ובאמת משכחת לה שפיר בטמא מת מן הטומאות שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש ועל ששימש בטומאה חייב מב"ש וכן ט"י מטומאה כזו דאינו חייב כרת ומכל מקום חייב על ביאת מקדש. אך קושית הגמ' אינה אלא מח"כ היאך משכחת לה דמח"כ לא שייך בטו"מ ובאמת ע"ז על מח"כ ל"ש תי' הש"ס דהפך בצנורא דמח"כ לא משכחת בלא שהייה אך ע' בתוס' שם דהגמ' הי' יכול לתרץ נ"מ אחרות רק חדא מתרי ותלתא נקט אם כן הש"ס יכול לתרץ כמ"ש אך חדא נקט וכמ"ש ועמ"ל פי"ג מהל' ב"מ הי"ט באריכות. ויש לפלפל הרבה אך אין כאן מקומו. אך זה נ"ל נכון בעזרת השי"ת דלשיטת הנ"ל בודאי דוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב בטומאות שאין הנזיר מגלח אבל לענין שאר דברים חייבים: