מנחת חינוך · סימן רס״ד, ט׳

ודע דאם כהן טימא לספיקות נראה דאין לוקין לדעת התוס' ביצה כיון דאוכל נפש הותרה ביום טוב בפירוש אך דלגבוה אסרה התורה מלכם ולא לגבוה א"ע אם עשה מלאכה לצורך גבוה רק בלאו הבא מכלל עשה ול"ש אהדרי' לאיסורא קמא ול"ד לגוזז פסולי המוקדשין ע"ש. אם כן ה"נ כיון דהתורה התירה בפי' טומאת קרובים ואסרה התורה הספיקות מלה יטמא ל"א דספיקות אהדרי' לאיסורא קמא רק אינו עובר אלא בלאו הבא מכלל עשה ועובר בעשה וגם חוץ העשה הוא עובר ככל ספק דאורייתא לחומרא ועובר ג"כ בעשה או לדעת הר"מ דסד"א לקולא מכל מקום עובר בעשה על הספיקות אבל אין מלקין אותו דל"א אהדרי' לאיסורא קמא וע' תוס' חולין סוגיא דזרוע בשלה ובע"ז סוגיא דטכ"ע וברשב"א ור"נ שם מזה דאהדריה לאיסורא קמא. ולדעת הר"מ פ"א מהיו"ט דהמבשל לצורך עכו"ם או כלבים אם ליכא טעמא דהואיל לוקין וע"ש בלחם משנה דדעת הר"מ דגבי יום טוב ג"כ אהדריה לאיסורא קמא אם כן לדעת זה לוקין על הספיקות אף דבכ"מ אין לוקין על הס' ובפרט להאומרים דכל ס' אינו אלא איסור דרבנן מכל מקום הכא גלי קרא דעל הספיקות עובר בלאו ולא התירה התורה טומאת קרובים בס' כלל אם כן עובר בלאו ודאי דהתורה לא התירה אלא ודאי קרובים אבל ספק לא התירה כלל וא"כ לוקין. ובזה מיושב ג"כ קו' הנ"י שהבאתי ל"ל קרא לאסור ספיקות הא ס' דאורייתא בלאו הכי לחומרא ז"א דבלא קרא לא היו לוקין אבל עכשיו גילתה התורה דעל הס' לא התירה כלל אם כן לוקה וג"כ מתורץ קו' התוס' בשבת שהבאתי לעיל דאי לאו קרא דערלתו ולא ס' אם מל א' מהספיקות א"ח רק א"ת או במזיד א"ח סקילה אבל עתה דהתורה אהדריה לאיסורא קמא דספק אינו דוחה כלל את השבת אם כן במזיד חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת קבוע. אך לדעת התוס' היכי דהותרה ל"א אהדרי' לא"ק אם כן אין לוקין כאן וכן במילה א"ע רק בעשה חוץ הספק שעובר באשם תלוי עובר גם בעשה. אך לפמ"ש לעיל דהר"מ והתוס' סוברים דטומאת קרובים דחוי' היא ולא הותרה אם כן במקום דלא דחתה התורה בודאי אהדריה לאיסורא דדוקא במקום זה דחתה התורה וכיון דלא דחתה אם כן הרי היא באיסורא ולוקין כמ"ש לעיל אפילו אם רק מדרבנן אסור לטמאות מכ"ש דיש כאן עשה אם כן בודאי לוקין ואין כאן מקומו להאריך בענינים אלו. והנה באשה שילדה תאומים ומת א' מהם בתוך ל' יום והשני מת אחר ל' היאך הדין לטמאות אם נאמר כיון דא' מת תוך ל' יום והוי נפל אם כן השני ג"כ נפל ואסור לכהן לטמאות אפילו לשני א"ד אדרבא אמרינן כיון דהשני ב"ק הוי הראשון ג"כ ב"ק ומותר לטמאות אפילו לראשון שנפטר בתוך הל' יום. דבר זה מבואר בש"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ט' לענין אבילות ודעת הלבוש בפי' דין זה דגם על המת לאחר ל' אין מתאבלין מדהראשון אינו בן קיימא גם הב' אינו ב"ק. והט"ז והש"ך השיגו עליו דהפירוש הוא דעל השני בודאי מתאבלין. אך דהו"א מדהשני ב"ק גם הראשון ב"ק ויהי' מתאבלין עליו לזה ס"ל לבעל א"ז דאין מתאבלין עליו. ובאמת מפורש כדבריהם בתוס' נזיר די"ג ד"ה והפילה אשתו כו' גבי האבעיא דהתם דהפריש קרבן והפילה ואח"כ ילדה דפי' שם התוס' צדדי האבעיא. דמהריון א' הפילה וילדה ב"ק דאיכא הוכחה מדהשני ב"ק גם הראשון ב"ק ועלתה בתיקו וגם בהאיבעיא פי' דלאו ודאי הוא רק הוכחה ע"ש מפורש כהט"ז והש"ך דזה שהוא ב"ק אין לס' בו כלל רק על הנפל מדזה ב"ק גם הנפל ב"ק. אם כן יפה פסקו כיון דס' אבילות לקולא אין מתאבלין מכח הוכחה זו אבל הבן שלשים ודאי ב"ק הוא ועל המת בתוך שלשים עלתה באיבעיא וגם אינו ודאי אפילו לבעל אבעיא ע"כ אין מתאבלין עליו ותמהני על אחרונים הנ"ל שהעלימו עין מדהתו"ס. וע' מ"ל פ"ט מה"נ. אם כן ה"נ לענין טומאה דהמת בתוך ל' אין מטמאין לו ולהמת אחר ל' הוא ב"ק ומטמאין לו כנ"ל בעזה"י. הד' לבתו בכל הענינים שוה לבנו אפילו פסולה ושאר הדינים הכל כמבואר לעיל. הה' לאחיו ודוקא אחיו מאביו אבל אחיו מאמו אינו מטמא לו והוא בת"כ וכ"פ הר"מ פ"ב מה"א הי"ב. ואם יש לו אח משפחה או מח"ש וחב"ח או שאביהם הוא ח"ע וח"כ ע' לעיל.