מנחת חינוך · סימן רס״ד, ח׳

הג' לבנו כהן מטמא ואפילו אם הבן חלל או אפילו ממזר כ"ה בר"מ והוא מיבמות כ"ב. אך בן שיש לו משפחה ונכרית אינו בנו כלל בכל התורה. ואם יש לו בן מח"ש וחב"ח גם הבן מתייחס אחריו וחצי השני בתר אמו אם כן בודאי אינו מטמא לבנו כי הבן הוא חצי עבד ואם האב הוא ח"ע וחצי כהן כמו שציירתי לעיל דאם קדושין תופסין הרי הוא בנו מצד הכהונה מותר לטמאות אך דלמא אין קדושין תופסין אם כן אין הבן מתייחס אחריו ואינו יורשו כס' התוס' בהשולח אם כן אינו האב דהוא חצי כהן רשאי לטמא לו שמא אינו בנו. ואם יש לו בן מאנדרוגינוס כבר כתבתי כ"פ וא"צ לכפול. ודע דהד' קרובים דהיינו בנו ובתו ואחיו ואחותו אינו מטמא להם רק אם הם בני קיימא אבל לנפלים אינו מטמא וכ"פ הר"מ פ"ב מה' אבל והוא בת"כ דילפינן מלאביו ולאמו מה הם בני קיימא אף כל הקרובים דוקא בני קיימא. ולכאורה נראה דוקא ודאי נפל או ס' דאינו מטמא הכהן לספק ג"כ אבל תינוק שנולד ומת בתוך ל' דרוב הם בני קיימא כמבואר בשבת בסוגיא שם גבי פיהק וביבמות דל"ו ע"ב וע"ש בתו' אפשר דרשאי לטמא לו כמו בכל התורה דאזלינן בתר רובא חוץ לענין אבילות כמבואר בתוס' ובר"מ פ"א דהקילו והדברים ארוכים. ולכאורה לדעת הר"מ דאבילות תלוי בטומאה אם כן כיון דמטמא יתחייב באבילות אבל אין כלל זה מוכרח ויבואר לקמן בעזה"י. אם כן נראה דרשאי לטמא ובפרט שכאן היא מ"ע אם כן כמו בכהת"כ אזלינן בתר רובא ה"נ כאן. ונ"ל דאינו רשאי לטמאו' דידוע סברת הרא"ש ב"מ בקפץ א' מהמנויים דכל היכי דהתורה אמרה בפי' דל"מ ס' לא מהני אפילו רוב דגם רוב לא יצא מכלל ס' רק דבכ"מ אמרה תורה דאזלינן ב"ר אבל היכי דהתורה אמרה בפי' ודאי ולא ס' אפילו רוב ל"מ ואפילו ס"ס כי הכל בכלל ס' ומה"ט ס"ס ברה"י טמא כיון דהתורה אסרה אפילו ס' וכ"ה סברת הרב המגיד החו"מ לענין ס' חמץ וא"כ הכא דמבואר בר"מ פ"ב מה"א דעל הספיקות אינו מטמא דכתיב לה יטמא מטמא על הודאי ואינו מטמא על הס' והיא בריית' בת"כ הובאה ברי"ף ה' טומאה אם כן כיון דהתורה אסרה הספק בפי' ל"א בתר רובא כלל אם כן אינו רשאי לטמאות לנפלים אף דאיכא רובא ב"ק. וכ"ה ברא"ש בהק"ט דאין מטמא לנפל תוך ל' אף דהי' רוב. ובמ"ש מיושב קושית הנ"י שכ' ל"ל קרא למעוטי ספיקא או למעוטי נפל או שאר ס' פשיטא דאסור הא ס' איסורא לחומרא וע"ש בחידושי אנשי שם שתי' דה"א כיון דמצוה לטמאות הוי אמרינן ספיקא לחומרא ויטמא ע"ש. ודבריו אינם מובני' כלל דלא אשכחן בשום דוכתי דס' מצוה יהי' דוחה איסור ולפמ"ש דאי לא כתבה התורה ה"א דאזלינן בתר רובא ויטמא לנפל או אם א' רחוק בתוך הרבה קרובים ופי' א' הו"א דאזלינן ב"ר ועכשיו דהתורה גזרה דלא יטמא על הספיקות אם כן ל"א בתר רובא כסברת הראשונים כנ"ל נכון בעזהשי"ת. ולפמ"ש ניחא לי ג"כ הא דקיימא לן בכל דוכתי הלכה כד' המקיל באבל ועתו"ס יבמות ופ' יש בכור מחמת דהוי (סד"א) [סד"ר] ובאמת לשיטת הר"מ ודעימי' אבילות יום ראשון הוא מן התורה ולמה הוא לקולא ועיין בענינים אלו דאפילו נגד רוב אזלינן כדברי המקיל וכן לגבי נפלים אין מתאבלים אף דרוב ב"ק ולפי מה שכ' ניחא דהר"מ כתב דמצות טומאה זה גופא מצות איבול והיא מדאורייתא מפסוק הזה וא"כ כיון דהתורה כתבה לה יטמא ואין מטמא על הספק אם כן לענין איבול הוי כאילו כתוב בפירוש דעל הודאי מתאבל כי בכלל יטמא איבול גם כן ואינו מטמא על הס' היינו אינו מתאבל על הס' ג"כ וכיון דהתורה כתבה בפי' דאינו מתאבל על הספיקות ורוב וס"ס הוי ג"כ בכלל ס' אם כן א"צ להתאבל על ספיקות אפילו במקום רוב ואפילו להסוברים דאבילות דאורייתא כי התורה אמרה בפי' דלא יתאבל על הספיקות והוי רוב ג"כ בכלל אם כן א"צ להתאבל אפילו במקום רוב כנ"ל ברור ונכון בעזהשי"ת. ולדעת הר"מ דספיקא לחומרא הוא רק מדרבנן בלאו הכי ניחא דכאן התורה כתבה דאסור לטמאות אם כן היא איסור דאורייתא בספיקות ופשוט. ובזה מיושב גם קו' התוס' שבת קל"ה דאמרינן שם ערלתו ודאי ולא ערלתו ס' דהקשו שם מן התורה יהיה ס' דוחה שבת בלאו קרא ע"ש (ומפורש דלא כחדושי אנשי שם דשם אף דהוי מצוה אין ס' ד"ש) ולפי האמור ניחא דנ"מ אפילו לענין רובא א"ד את השבת כגון שנתערב תינוק שלא נימול בזמנו עם הרבה תינוקות שזמנם בשבת ופי' א' דאי לאו קרא הו"א כל דפריש מר"פ ונימהלי' בשבת אך כיון דהתורה גילתה דלא יהא ס' ד"ש אם כן אפילו רובא ג"כ אין כאן ואינו דוחה שבת כנל"ב בעזהשי"ת.