מנחת חינוך · סימן רס״ד, ה׳

והנה המפורשים בתורה הם ששה א' לאמו וער"מ דאפילו היתה חללה שנתחללה מן הכהונה מכל מקום מותר לטמא לה וכבר ציירתי דמשכחת חצי עבד וחצי כהן כגון דישראל בא על ח"ש וחב"ח וילדה בת הבת ג"כ ח"ש וחב"ח מצד חלק ח"ש הולד הולך אחר דידה ומצד ב"ח הולד הולך אחר האב כידוע למעלה וא"צ לכפול וחב"ח שבאותה בת היא צד ישראלית גמורה ולא גיורת כיון דמצד ב"ח הולד הולך אחר אביה ויש לה אב ישראל ואח"ז בא כהן על אותה בת וילדה בן מצד ח"ש שבאם הרי הוא עבד כישראל הבא על השפחה ומצד חב"ח שבאם חלק הישראלית הולד הולך אחר אביו ואביו הוא כהן אם כן הבן הזה הוא חצי כהן וחצי עבד. והנה אם טימא למתים לוקין אותו כי הוא חצי כהן ובכ"מ לענין חיוב מצות חייב ח"ע וחב"ח מצד חלק החירות שבו ע' בט"א באורך בחגיגה והבאתי לעיל כ"פ אבל לאביו בודאי מותר לטמאות עצמו כי החלק הכהן הוא בנו אם כן מותר לטמא לאביו והשני אינו מעכב אין להם עליו כי הוא עבד אך לאמו נראה דאינו מטמא כי האם חב"ח שלה מותר לטמ' לה אבל לצד שפחות שלה אסור צד הכהונה לטמאות כי העבדים אין להם יחוס ולא נקראת אמו כמו לענין מקלל ומכה אמו שכ' לעיל אם כן אסור לטמאות לה מצד ח"ש שלה וכן אפילו נשתחררה מכל מקום הצד הזה אינה אמו ואסור לטמאות לה מצד הכהונה שבו כנ"ל ברור בעזהשי"ת. ואם ח"ע וחצי כהן בא על הישראלית וכ' לעיל כ"פ דספק אם קדושי' קדושין כמבואר בפ' השולח בגיטין ודעת תוס' שם אם אין קדושי' קדושין אין הבן מתייחס אחריו והח"ע והח"כ הוליד מן הישראלית בן והנה אם נא' דאין קדושיו קדושין אם כן הבן הזה זר גמור כי אין מתייחס אחריו אבל אי אמרינן קדושיו קדושין הבן מתייחס אחריו רק מצד החירות שבו אבל מצד העבדות הולד הולך אחר דידה והוי ס' חצי כהן או זר גמור וא"כ אם מטמא למתים אין לוקין דאנן פסקינן באה"ע סי' מ"ד דהוי ס' קדושין אך לאמו מטמא בודאי דאם אין קדושין של אביו קדושין הרי הולך אחר דידה והוא זר ואם קדושיו קדושין אם כן הוא חצי כהן ועל חלק הכהונה היא אמו ומותר לטמאות (ואם חייב לטמאות נדבר לקמן בעזה"י) אבל לאביו אינו מטמ' דלמא הוא חצי כהן ואביו יש בו חלק עבדות דאינו אביו בזה החלק אם כן אסור לטמאות לאביו מפני חלק עבדות שבאביו שאסור לטמאות לו אבל אין לוקין דאפילו לזר גמור אין לוקין כמ"ש כי הוא ס' כהן. ואל תשיבני דאמו בלאו הכי נתחללה מחמת חצי צ"ע אמינא לך חדא דיוכל להיות דנתעברה בביאה ראשונה עי' בש"ע סי"ד ומצד חלק העבדות אין הבן חלל כדקי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל אין הוולד חלל רק לכתחלה פגומה לכהונה כנל"ב בעזה"י. ונ"ל עוד חילוק בין הותרה לדחויה ע"פ המבואר בר"נ במס' ביצה פ"ב דבי"ט מותר לרבויי בשיעור' כיון שהותרה אוכל נפש אף התוס' אף שא"צ לו לצורך או"נ מכל מקום כיון דמלאכה א' היא תוספתו כמוהו ושרי אבל בשבת בפקוח נפש אם אמדוהו לב' גרוגרות ויש ב' גרוגרות בעוקץ א' ויש ג' גרוגרות בעוקץ א' כיון דפ"נ הוא רק דיחוי אצל שבת אם כן התוס' שא"צ לו הוא איסור דאוריית' אף על פי שהוא מלאכה א' ואינו רשאי להביא רק הב' גרוגרות ולא השלש ע"ש. ובזה ביארתי דהתו"ס מנחות פ' התכלת ד"ה התכלת שהוכיחו שיטת רש"י דהתכלת אינה מעכבת דאם אין לו אלא מין א' צריך שיתן ד' חוטין מהש"ס דאמרי' כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין מפרש בגמר' גזירה משום קלא אילן ומקשה הש"ס לא יהא אלא לבן הא כלאים בציצית עדל"ת ומשני שם ואי דא"צ ליתן אלא ב' חוטין וכאן שהי' מטיל תכלת הי' לו ד' חוטין ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת מאי מקשה הש"ס לא יהא חוטי לבן הא עדל"ת דכלאים הא באמת א"צ רק ב' חוטין והוא לבוש בד' חוטין והמותר הוא כלאים אע"כ דגם מצוה ליתן ד' חוטין. ובס' ביאור מרדכי עמד ע"ד כיון דדחי הל"ת והוא לבוש כלאים בשני חוטין מ"ל אם יש עוד חוטין והוא כלאים כי בל"ז הוא כלאים ומכל מקום דחי ומה אכפת לך שיש עוד כלאים ע"ש מה שתי' ולדברי הר"ן ניחא מאוד כיון דכלאים בציצית הוא דחויה אם כן זה דחויה אבל המותר שא"צ למצוה הוא איסור דאורייתא כמו בג' בעוקץ א' אף דאין כאן רק מלאכה א' מכל מקום כיון דא"צ להתוס' הוא אסור אף כאן דנתוסף כלאים וא"צ לו ואינו נדחה הוא איסור דאוריית' וא"כ מוכיחים התוס' שפיר אף דהוא לאו א' ודמי ממש לג' בעוקץ א' ואף דהתוס' לקמן בסוגי' סוברים דציצית הותרה ולא דחוי' מכל מקום לשיטת הסוברים דדחוי' מוכח שפיר ובפרט דהתוס' אפשר לא ברירא להו והיא שיטת ר"ת דהותרה מכל מקום לא ברירא להו כ"כ ואפשר דהכא סוברים דדחויה כשיטת רוב הראשונים. והנה כאן בנ"ד נחזי אם מונח בבית קרוב ויש עוד באותו בית מת רחוק אמת כ"ז שהי' מטמ' לקרוב אין איסור לטמ' אף לרחוק כי הוא מחולל כמבואר לעיל. אך לכנוס בתחלה בתוך הבית אשר יש שם רחוק זר מאוד דהוי כמו שלש בעוקץ א' דחצי מותר והמותר הוא תוספת ואם אמרי' דטומאת קרובים הותרה אם כן הו"ל כמו ריבוי ביום טוב כיון שהוא בב"א אף דהמותר הוא מלאכה ובלאו כיון דלאו צריך לי' מכל מקום הוא בב"א ואין איסור ה"נ אין איסור. אבל אי אמרי' דיחוי הוא אם כן הוי כמו פ"נ בשבת בשלש בעוקץ א'. דהריבוי שא"צ שהוא איסור אסור אף בפ"א. אם כן ה"נ אסור לכנוס לבית שיש שם מת קרוב אם יש שם רחוק ג"כ כי הוא תוס' ותוס' אסור אם דחוי הוא וכן לנגוע בב"א קרוב ורחוק או לישא בב"א רק אם נכנס תחלה לקרוב מותר ליגע אפילו ברחוק ואפילו אם נוגע ברחוק דעביד איסורא מכל מקום אין איסור לטמא עוד מחמת שהוא מחולל כמבואר לעיל אבל לכנוס לכתחלה בבית שיש שם קרוב ורחוק נ"ב דאם הותרה טומאת קרובים מותר ואם דיחוי אסור ודמי מכל צד לד' הר"ן שמחלק בין י"ט לשבת אם כן לפמ"ש לעיל להר"ת שעל כ"מ מוזהר ג"כ הכהן אם כ"מ נגעו או שהיו באוהל אפילו עם הקרוב מכל מקום להכלים אינו רשאי לטמאות אם כן אם מת לו קרוב אינו רשאי לכנוס לבית אם יש שם כ"מ כי הוא מוזהר על האוהל בכ"מ אף של קרוב שדעת הר"מ והתוס' דטומאת קרובים דחוי' ולא הותרה וכן לדעת הראב"ד דאף שאר כלים בחיבורין הוא דאוריית'. ואפשר דהנזיר מגלח עליה כי בזה מיושב ק' התוס' כלים בני הזי' נינהו בנזיר כמו דקשה לוקמי' בכ"מ וע"י זה סובר ר"ת דנזיר מגלח על כ"מ וכן אפשר לדעת הראב"ד דין זה כי הי' יכול הש"ס לתרץ דמיירי בחיבורין אלא דעל חיבורין נזיר מגלח וא"כ הכהן מוזהר ע"ש בסוגיא דנזיר דנ"ד ע"ב ובר"מ פ"ז מה' נזירות ה"ח ובראב"ד ובלחם משנה שם דדעתו ג"כ בדעת הראב"ד דטומאה בחיבורין נזיר מגלח וא"כ כהן מוזהר כו' אם כן אסור הכהן לכנוס בבית שיש שם קרוב ולבוש בגדים. ואפשר דהראב"ד מודה דאינו מטמא באוהל כדעת הר"מ דאף כ"מ אינו מטמא באוהל. אך על כל פנים אסור ליגע בקרוב עם הבגדים וליגע בבגדים. אם כן י"ל דכהן לדעת ר"ת אסור לכנוס בבית שיש שם קרוב מת דאין לך בית שאין בו כ"מ טמאים. ולדעת הראב"ד מחמת שאר בגדים שלבוש בהם באפשר ולדעת ר"ת והראב"ד אם נאמר דבחיבורין כהן מוזהר על הכלים כמ"ש וכן סברת הלחם משנה שם ניחא לישב קו' הרמב"ן בחומש פ' שמיני דלמה קרא מרע"ה למישאל ואלצפן שישאו נדב ואביהו. ולמה לא היו מטמאים אלעזר ואיתמר שהם היו כהנים הדיוטים ומצוה לטמאות לקרובים ע"ש שתירץ שהי' להם דין משוח מלחמה. ובאמת לדעת הראב"ד כיון שנדב ואביהו מלובשים בגדים היו כדכתיב בכתנתם או דהבגדים מטמאים באוהל בחיבורין למת לדעת הראב"ד והם מתו בהיכל לדעת המדרש ששם הי' אוהל או על כל פנים לא היו יכולין לישא אותם כי הבגדים מטמאים במשא ואף אם נאמר כהר"מ דבגדים הנוגעים אינם מטמאין במשא מכל מקום דבר שא"א לישא אותם בלא נגיעה כלל בבגד ואף לדעת ר"ת דדוקא כ"מ ואפשר בחיבורין אינו סובר כהראב"ד מכל מקום במדרש מבואר דחסרי מעיל היו ועיין במפרשים דהיו אז משמשים בשמונה בגדים והי' עליהם ציץ וציץ הוא כ"מ אם כן הציץ היה מטמא באוהל ובנגיעה וכהנים מוזהרים ולא היו רשאים לכנוס מצד הכסף משנה ואין כאן מקומו לפלפל בדרך פלפול אבל הדברים שכתבנו נכונים בעהשי"ת.