מנחת חינוך · סימן רס״ג, י״ט

והנה כהן אף שהוא טמא ט"ז אם נוגע בכלים מכל מקום מותר לטמאות עצמו לכתחלה בכלים הנוגעים במת וכ"ה להדיא בר"מ פ"ג מה' אבל וטעמו נרא' דכהן מוזהר דוקא על הטומאות הפורשות ממת עצמו כמבואר בדבריו ודעת הרבה ראשונים והתוס' מכללם שדחו ד' ר"י סומפוני' בנזיר וער"ש באהלות ס"ל דאין כלים הנוגעים במת מטמאים ט"ז אלא כלי מתכות דוקא דחרב הרי הוא כחלל אבל שאר כלים ובגדים אינם נעשים רק אה"ט לטמא טומאת ערב וכלי מתכות מטמאים במשא ואפילו באוהל דדינו לגמרי כמת וכ"ה בתוס' בהמה המקשה דע"ב ד"ה כי קאמר רבה ובנזיר בשיטות אלו ודעת ר"ת בנזיר ובכ"מ דגם הנזיר מגלח על כלים ולפי זה כהן מוזהר על טומאת אוהל בכלים כי כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר לכ"ע. ור"ח כהן שלח לר"ת איזה בית אשר תבנו לי דהיאך ידור הכהן בבית דאין לך איזה כ"מ שלא הי' באוהל המת מעולם מובא בתוס' וביו"ד ודעת ר"ח כהן שאף שכ"מ מטמאים ט"ז מכל מקום אין הנזיר מגלח עליהם ואין הכהן מוזהר עליו. ובאמת לכאורה תמיה גדולה על ר"ת ולא זכינו לתשובתו אבל באמת ר"ת לשיטתו הובאו דבריו ברא"ש ה' טומאה דכהן אף שפירש וחזר ונגע מכל מקום פטור והוא כדעת הראב"ד פ"ה מה' נזירות דהאידנא אין חייבים הכהנים אם נטמאו כיון דמחוללים ועומדים שאין לנו אפר פרה ע"ש בכ"מ ולחם משנה ואם כי ברא"ש מובא שם דלאחר אותו יום ד"ה חייב כי מוסיף ימי טומאה מכל מקום אפשר דדעת ר"ת כהראב"ד ואין איסור לכהן לטמאות האידנא אלא מדרבנן ושם מבואר דמשום כבוד הבריות לא גזרו ע"ש מכ"ש בה"ג דלא משכחת לה דיהיו הכהנים מוזהרים מזה כמו ארץ העמים דאף בזמן שבהמ"ק קיים הי' נכנס לדבר מצוה דלא העמידו דבריהם מכ"ש בדבר דלא אפשר כלל בזה"ז ליזהר מזה. ושו"ר במ"ל פ"ג מה' אבל ה"ח כ' דהראב"ד כל חכמי ישראל חולקים עליו ומביא שרבותינו בעלי התוס' חולקים עליו מאותו הכתב ששלח ר"ח כהן לר"ת המתחלת איזה בית כו' ע"ש. ובאמת זה סברת ר"ת דלא חש להאי קושיא וצ"ע על המ"ל שלא הביא ד' הרא"ש בשם ר"ת דר"ת סובר כהראב"ד ואין הראב"ד יחיד והר"ת הי' מגדולי רבותינו הצרפתים וגם בש"ג על הרי"ף מביא שיטת בה"ג דפסק כר"ת דכל אותו היום ואף שהם סוברים דלאחר אותו היום מוסיף ימי טומאה וחייב מכל מקום הראב"ד והר"ת לא ס"ל כוותי' ומכל מקום לטמא למתים האידנא אף הראב"ד ור"ת מודים דאיסור דרבנן הוא עיין ברא"ש שם. וכן מבואר בדבריו בהשגות שם דאין לנו כח לחייבם האידנא אבל איסור דרבנן יש בדבר שיכול ליזהר. ואיני מבין ד' המ"ל מה שהשיג על הראב"ד דלמה היו האמוראים מציינים קברים וגם הפוסקים הביאו בהלכותיהם דיני ט"מ האידנא ולדעת הראב"ד אין איסור. ובאמת נראה דהראב"ד ס"ל כר"ת דאיסור דרבנן יש וכמבואר ברא"ש שם אבל בדבר דלא אפשר שאני ומ"ש לעיל דמוסיף ימי טומאה אף דהאידנא ל"ש ג"ז אך באמת דגם האידנא שייך זה כי שמא יבא משיח היום ומוסיף ימי טומאה דלא יוכלו להזות עליו היום או מחר אבל דעת ראב"ד דבכ"ע א"ח ולא ס"ל כמס' שמחות ע"ש באורך בכל המקומות ותבין. והנה לדעת רוב הראשונים והר"מ מכללם דאין הנזיר מגלח אם כן אפילו בזמן המקדש הי' רשאי הכהן לטמא לכלים הנוגעים במת חוץ לדעת ר"ת דלדידי' הוא טומאה שהנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו בזמן הבית דהיינו בזמן שהי' לנו אפר חטאת עמ"ל שהביא דגם בזמן האמוראים הי' להם אפר חטאת. ויש עוד טומאה דהיינו בחיבורין אדם הנוגע במת ובעוד שהוא מחובר במת נוגע בו אדם אחר דעת הר"מ דמד"ת הנוגע בו אינו טמא ט"ז רק דינו כדין הנוגע בט"ז ע"כ לנזיר ועושה פסח אינו טמא אלא טומאת ערב רק לתרומ' ולקדשים טמא ט"ז מד"ס ועיין כסף משנה ומ"ל פ"ה מה' ט"מ דדעת הרבה ראשונים דטומאה בחיבורין הוא דאורייתא וטמא הנוגע ט"ז ולדיעות אלו שהם דאוריית' אפשר דהנזיר מגלח עליו אם כן כהן מוזהר ע"כ. ואפשר אף לדעת הסוברים שהוא דאורייתא מכל מקום אין הנזיר מגלח כמו כלים לדעת הראב"ד שם שסובר דהוא מדאורייתא ומכל מקום אין הנזיר מגלח וע"ש במ"ל פלפול ארוך בדין טומאה בחיבורין וגם מחלק שם בין חבורי אדם למת ובין חבורי כלים למת ע"ש. והנה במ"ש לעיל מחלוקת אבות העולם אי דוקא כלי מתכות ה"ה כחלל לטמא ט"ז כשיטות הרבה ראשונים או אפילו שאר כלים כשיטת הר"מ והר"י סומפני' ובר"ש באהלות פלפולים הרבה וע"ש במ"ל. ול"נ להביא ראי' להר"מ מש"ס חגיגה כ"ג ע"א וע"ב גבי שפופרת שחתכה לחטאת ושפופרת הוא של עץ ערש"י ואמרינן שם בש"ס דעשאוהו כטמא מת להאי שפופרת ומקש' הש"ס הא דתני חותכה ומטבילה טעון טבילה אבל הזאה ג' וז' לא בעי תיבעי נמי הזאה ג' וז' ומתרץ דעשאוהו כט"מ בשביעי שלו וע"ש בתוס' ואי כדעת הרבוותא דכלי עץ אין נעשים כחלל ואין מטמאים להנוגעים ט"ז אם כן מה מקשה הש"ס דאדם יטעון הזי' ג' וז' דהא השפופרת כלי עץ ואינו מטמא ט"ז ומפורש כאן כדברי הר"מ דאף שאר כלים מטמאים ט"ז וה"ה כחלל. ואין לפרש דעשאוהו כט"מ בחיבורין ובחיבורין לד"ה מטמאים ט"ז ע"ש במ"ל דחיבורי כלים במת אינו אלא דרבנן מכל מקום למה הוצרך הש"ס לדחוקי דעשאוהו כט"מ בז' שלו וע"ש בתוס' לימא דעשאוהו כט"מ שלא בחיבורין ע"כ אין טעון הזיה ג' וז' ע"כ נראה מפורש כדעת הר"מ וסייעתו דכל הכלים דינם ככ"מ וצ"ע על הראשונים ואחרונים שלא העירו בזה והוא ראיה נכונה בעז"ה.