מנחת חינוך · סימן רס״ג, י״ח

והנה א' וב' היינו אמה"ח ואמה"מ שאין עליהם בשר כראוי מבואר כאן בר"מ דאין ד"ת כי הנזיר אינו מגלח עיין ר"מ פ"ז דנזירות אם כן אין הכהן מוזהר עליהם להשיטות שהבאתי לעיל ואפשר להר"מ היא דאורייתא רק שאינו מפורש בתורה וא"ח על ביאת מקדש ואין הנזיר מגלח מכל מקום לוקין כהן ונזיר שטימאו עצמם כמ"ש לעיל. ואמה"מ דוקא אם אין בעצם כשעורה אבל אם יש עצם כשעורה נזיר מגלח מחמת העצם כשעורה וכהן מוזהר עליו. הג' והד' והה' הם מטמאים במגע ובמשא מן התורה והנזיר מגלח עליהם במו"מ כי עצם כשעורה הל' וכן השדרה והגולגולת שחסרו אם נשתייר בם עצם כשעורה הנזיר מגלח עליהם אם כן כהן מוזהר ע"ז אך במו"מ ולא באוהל. הו' ארץ העמים הא דמטמא רק במו"מ הוא כשהביא גוש מארץ העמים לא"י והשיעור הוא כחותם המרצופים נטמא במו"מ מדרבנן ובאוהל אינו מטמא כלל כי לא חששו רק משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל אבל אם א' נכנס לארץ העמים אף שנכנס ולא נגע ולא נשא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל מכל מקום בארץ העמים גזרו ג"כ על אוירה ויש בזה שיטות הר"מ ס"ל אף דמאהיל על גוש בארץ העמים מכל מקום אף דגזרו על אוירה מכל מקום אינו מזה בשלישי ובשביעי והוא רק טומאת ערב ותרומה וקדשים תולין על טומאת אוירה אבל אם יש דבר חוצץ בינו ובין הטומאה למטה ואינו מאהיל על הארץ זהו אבעיא בש"ס בנזיר אם גזרו בכה"ג והוא אבעיא דלא אפשיטא ובסד"ר לקולא דכל טומאת ארץ העמים הוא רק דרבנן. ויש שיטות והוא דעת התוס' דאם מאהיל על עפר ח"ל בח"ל טעון הזאת ג' וז' ומכל מקום מודים שאינו טמא המאהיל בידו או בא' מאבריו ככל טומאות אוהל רק הנכנס ראשו ורובו לארץ העמים ועיין כ"ז במ"ל פי"א מהט"מ פלפול נעים ובקיאות גדול בתוס' ור"ש. ומה נקרא ארץ העממים לענין טומאה דנגזרה עיין ר"מ שם דסוריא לא גזרו על אוירה ומקומות הסמוכים לא"י ע"ש וא"י שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל מבואר בדברי הר"מ פ"ה מה' ביכורים דיש לה דין ארץ העמים אך המ"ל הקשה ע"ז דבפ"א מה' תרומות נראה מדברי הר"מ דאינה בכלל הגזירה וע"ש עוד שמביא דבא"י אף בעיירות של נכרים ל"ג טומאה ובח"ל אף בעיירות ישראל גזרו טומאה ע"ש במ"ל כמה ענינים וינעם לך. ודע דמדורות עכו"ם להר"מ הם טמאים כארץ העמים אך תולין על טומאות מדורות העכו"ם תרומה וקדשים ולא שורפין וע"ש במ"ל בשם התוס' וכ"ה דעת רש"י ע"ש באריכות ובח"ל לא גזרו על מדורות העכו"ם ונ"מ דבכהן שבח"ל רשאי לכנוס למדור העכו"ם ע"ש בר"מ ומ"ל כמה דינים ממדורות העכו"ם. ועל גוש מארץ העמים אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר כי הוא מדרבנן רק מדרבנן אסור כמבוא' בר"מ ה' אבל ועלח"מ ה' נזירות ונ' דאפשר על אוירה דארץ העממים רשאי הנזיר והכהן לכנוס לכתחלה כיון דאין טמא טומאת ז' לדעת הר"מ ולא גזרו על אוירה רק לענין תרומה וקדשים לתלות אבל כהן ונזיר מותרים לכתחלה ואפשר אף דאין טמא ט"ז מכל מקום מדרבנן אסור וצ"ע. וער"מ פ"ב מה' נזירות כ' דמי שקבל עליו נזירות בח"ל כופין אותו לעלות לא"י וע"ש בראב"ד וכ"מ כיון דבכל יום מתטמא בטומאות ארץ העמים ע"כ צריך לעלות לא"י. ונ"פ דדוקא בנזיר קונסים אותו דלמה קיבל עליו נזירות בח"ל כיון שהוא טמא בגזרת חכמינו זכרונם לברכה אבל הנהו כהני הנולדים בח"ל לא פשעו כלל אין עליהם שום איסור ומותרים להיות בח"ל וז"פ ופוק חזי כמה כהני איכא בח"ל אבל כהן מא"י או שנסע מח"ל לא"י בודאי אסור לצאת לח"ל אם לא ללמוד תורה עיין ר"מ פ"ג מה' אבל דמכין כהן היוצא לח"ל מ"מ. וצ"ע שהשמיט ביו"ד סי' שס"ט דין מדור העכו"ם דכהן מא"י אסור לכנוס לשם ובאמת דבר קשה מאד לכהני א"י ליזהר מזה ואפשר כיון דהם רק כהני חזקה ומדור העכו"ם אין אסורין רק משום ספק הוי כהאי דרשד"ם המובא בשער המלך פי"ט מהא"ב דמותר לכהן חזקה לישא שבוי' דהוי ס"ס אם כן אפשר דארץ העמים ג"כ אינו אלא ס' ואפשר כיון דשורפין תו"ק הוי גזירת חכמינו זכרונם לברכה ולא הוי ס' כמו גבינת העכו"ם עש"ך יו"ד סי' ק"י אך על מדורות העכו"ם דתולין אפשר דהוי ס"ס אך דדברים אלו צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו וע"ש בשער המלך מה שהקשה על רשד"ם וצע"ק. הז' בית הפרס גזרו חכמינו זכרונם לברכה לטמא במו"מ וההולך בבה"פ טמא ט"ז וגם גוש עפר מבה"פ מטמא במו"מ ט"ז ושורפין עליו תו"ק אך על אוירה ל"ג כלל. והנכנס בשידה תיבה ומגדל אף שאין חוצץ למטה ג"כ והוא מאהיל על בה"פ אינו טמא ובה"פ הוא שדה שנחרש בו קבר גזרו חכמינו זכרונם לברכה מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר ודינים אלו עיין ר"מ פ"ו מהט"מ ואם חרש קבר בשדה שאינו שלו אין לו דין בה"פ. העכו"ם שחרש קבר בתוך שדהו אין לו דין בה"פ דהם אמרו והם אמרו ונזיר אינו מגלח וכהן אינו מוזהר כי הוא רק מדרבנן ואסורים לכנוס או ליגע מדרבנן ומכין אותם מכל מקום ואין ח"ל מטמא בבה"פ כי בח"ל לא גזרו ומותר לכהן לכנוס לבה"פ כמו מדורות העכו"ם. וגוש עפר ארץ עממים ומבה"פ צריך שיהי' כחותם המרצופים והוא כפיקה של סקאין היינו כחותם של הולכי דרכים החותמים השק שלהם והוא בבכורות דל"ב ורש"י פי' שם גוש עפר לטמא באוהל ובאמת הוא תמוה דעפר מבה"פ או אפילו מארץ עממין שבא לא"י אינם מטמאין באוהל וכבר תמה המ"ל שם ומגיה ברש"י במגע במקום באוהל אך רש"י בסנהדרין מפרש ג"כ דגושים מטמאין באוהל וע"ש בתוס' הקשו כן דאינו מטמא באוהל ומובא ג"כ במ"ל שם ודוקא גוש כברייתו אם יש בו כשיעור הזה טמא אבל הרבה עפר אף שיש כמה שיעורים אין מטמאין וכ"ה במשנה באהלות ובר"מ. וכלים הנוגעים במת לדעת הר"מ פ"ה מהט"מ הם אבי אה"ט כמת עצמו והנוגע בהם טמא טומאת ז' ואין חילוק בין כלי מתכות או שאר כלים ובגדים כולן נעשים אבי אבות לטמא אדם ט"ז. אבל דעת הר"מ בפ"ה בסופו דאין כלים ובגדים מטמאין אלא במגע אבל במשא ובאוהל אין מטמאין כלל כי המשא במת עצמו אינו מפורש כמו שנתבאר והאוהל אינו מטמא כי בתורה כתיב אדם כו' ע"כ הנושאו או המאהיל על הבגדים אינו טמא כלל וכן אדם שנטמא במת דהוא אה"ט אינו מטמא באוהל וגם לא באדם הנושא אותו בלא נגיעה וכן הא דכלים מטמאין ט"ז הוא אינו תורה לענין נזיר רק לענין תו"ק ע"ש בכ"מ ודוקא כלי שטף ובגדים אבל כ"ח ואוכלים אינם נעשים אפילו אה"ט אפילו אם נגעו במת ושיטת התוס' בפסחים דלענין למנות ראשון ושני נעשים אה"ט רק שאינו מטמא אדם וכלים אבל לענין מנין ראשון ושני נעשים אה"ט והנוגע באוכל שנגע במת נעשים ראשונים והוא סברת תוס' פסחים די"ט ד"ה רביעי בקודש כו' לענין אוכלים וה"ה לכ"ח ע"ש. והנה בכלים הנוגעים במת מבואר בנזיר בסוגיא שם ובר"מ פ"ז דנזירות דאין הנזיר מגלח על נגיעתו בכלים וכת' שם דין מחודש דנזיר הנוגע בכלים אינו טמא ט"ז והבאתי לעיל וע"ש בכ"מ ולח"מ.