מנחת חינוך · סימן רס״ג, ט״ו

והנה הרהמ"ח מביא כאן קצת דינים לענין טומאת מת והשמיט הרבה ובאמת הכל נ"מ לטומאת כהן כמו שיבואר ע"כ אכתוב לך בקיצור מד' הר"מ דברים המטמאין הן במגע ובמשא ובאוהל אם כן אין הכהן מטמא להם. אלו מטמאין במו"מ ובאוהל א מת דהיינו נפל אף שלא נתקשרו אבריו בגידין ב וכזית מבשר המת ג כזית נצל היינו בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה ועמ"ל פ"ב מהט"מ ה"א שצידד היכי שידענו שהוא מבשר המת בודאי אף על פי שלא נקרש אך אם אינו יודע דאפשר מכיחו וניעו הוא אז אם נקרש זה לראיה שהוא מבשר המת ומטמא ואי לא נקרש לדעת המפרש בנזיר הוא ס' טמא שמא מבשרו או שמא כיחו וניעו אך הנזיר אינו מגלח מספק (אבל לענין הלאו או לענין טומאת כהן בודאי אסור לטמאות כי הוא ספק לאו אך אינו מגלח כי לא יכול לעשות ס' הקפה וקרבנות כמבואר בנזיר ובה' נזירות) ודעת תוס' דאם לא נקרש בודאי כיחו וניעו הוא והר"מ כ' שם אם לא נקרש אינו מטמא שמא כיחו וניעו הוא אך המ"ל דקדק למה כ' אינו מטמא והו"ל לכתוב שהוא מטמא מס' כי הוא כתב שמא וצידד בדעתו דנצל כ"ז דלא ידעינן ודאי דהוא מבשר המת טהור דהלכה כ"ה ומכל מקום הניח הדבר בצריך תלמוד. ולדעת התוס' בלא נקרש אם כן אינו מטמא כלל כי בודאי כיחו וניעו מותר לכהן ולנזיר ליגע בהם ד אבר מן אדם החי אם יש עליו בשר גידין ועצמות ואברים אין להם שיעור וכבר כתבתי למעלה לענין ארכובה ע"ש. ה אבר מן המת ג"כ דינו כאמה"ח ולענין אברים יתרים כתבתי לעיל. ו השדרה. ז הגולגולת. ח רוב בניינו. ט רוב מניינו. י רובע עצמות. יא רביעית דם. יב רביעית דם תבוסה היינו דיוצא ממנו סמוך למיתה בעודו חי חצי רביעית ולאח"מ חצי רביעית נקרא דם תבוסה. ומאלו הטומאות שמנינו יש מהם ד"ת ויש מד"ס כמו שנבאר אי"ה היינו עד אות י' על אלו הטומאו' הנזיר מגלח עליהם והכהן מוזהר עליהם וחייבים עליהם על טומאת מקדש וקדשיו כרת וקרבן ומאות י' ואילך היינו רובע עצמות הדין הוא דאין הנזיר מגלח על אוהל של רובע עיין ר"מ ה' נזירות פ"ז אך בפ"ה מה"נ ה"ט כתב דאם הנזיר נטמא אף בטומאה שאינו מגלח עליו אך אם הוא בטומאת ז' עובר בלאו ולוקין וכאן פ"ג מה' ט"מ ה"ג כ' שכל טומאה שאין הנזיר מגלח יראה לי שכולן טומאתן אינן ד"ת כו' לפיכך אני אומר שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אינה ד"ת עכ"ל. וכבר עמד בזה במ"ל פ"ה מנזירות. ודע דאף דלהר"מ שכ' בפ"ה דכל הנטמא לטומא' ז' לוקין הנזיר אף דאינו מגלח מכל מקום בכלים הנוגעי' במת אף דלדעת הר"מ דאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמא טומאת ז' עפ"ה מה' ט"מ מכל מקום אין לוקין נזיר הנוגע כי הר"מ כ' בפי' בפ"ז מנזירות דין מחודש אף דכל אדם הנוגע בכלים טמא טומאת ז' הוא רק דרבנן כמ"ש פ"ה מהט"מ שהדברים הללו אף על פי שהם דברי קבלה לא נתפרשו בתורה עי"ש ובהשגות והכסף משנה כ' דכוונתו שהוא הולך לשיטתו בס' המצות כ"ד שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס אבל מכל מקום דינם דין תורה אך לענין ביאת מקדש עי"ש. ואם כדבריו למה כאן בנזיר הנוגע אינו טמא טומאת זיי"ן אם הוא מן התורה מאן פלג לך אע"כ דהוי דברי סופרים והם אמרו בנזיר שלא נטמא ט"ז כדי שיעלו לו בימי נזירתו כמו שנתבאר שם. והנה הר"מ פרק ג' מה' אבל כ' כל כהן הנוגע כו' וא' המת וא' שאר טומאות הפורשות מן המת וכבר פירשנו בה' ט"מ איזה טומאה מ"ה או מדבריהם כו' אבל נוגע בבגדים שנגעו במת אף על פי שמטמא הכהן טומאת ז'. והנה לדעתו טומאת רובע עצמו' באוהל אם נטמא הכהן אין לוקה כי לדעתו הוא רק דרבנן כמבוא' בהלכות והרהמ"ח כאן מנה כאן טומאת רובע עצמות באוהל בין הטומאות ואח"ז סיים דכהן העובר כו' לוקה נראה דסובר דרובע היא מן התורה ולוקין ג"כ כהן שטימ' לרובע ונטה מדעת הר"מ ואפילו אם נימא שלא כדעת הר"מ אלא דכל השיעורין הללו הם מן התורה מכל מקום זו הלכה פסוקה דאין הנזיר מגלח על רובע עצמות כמבואר בנזיר ובר"מ פ"ז דנזירות וכבר הביאו התוס' בכמה דוכתי ממס' שמחות דכל טומאו' שאין הנזיר מגלח עליהם אין הכהן מוזהר עליהם ע' ברכות י"ט ד"ה מדלגין ובנזיר ובכ"מ אם כן אין לוקין לכהן המטמא באוהל רובע עצמות רק לדעת ר"ת דדחי להא דמס' שמחות או לדעת התוס' כיון דעל שם טומאה זו הנזיר מגלח ע"ש בתוס' אבל לדעת רוב הראשונים דהלכה פסוקה היא והאי דברייתא בחולין סברי כזקנים הראשונים דאף על רביעית דם מגלח הנזיר אם כן ברור דעל רובע עצמות אין הכהן מוזהר והיא אפשר רק מדרבנן כשאר דברים המנויים ביו"ד דהם מדרבנן ודעת הרהמ"ח נראה דלוקין על רובע אם כן ס"ל כסברת התוס' כיון דעל שם טומאה זו הנזיר מגלח ע"ש בברכות.