מנחת חינוך · סימן כ״ב, ח׳

ונלע"ד דאם הפריש שה לפדיון דנתפס השה והפ"ח יצא לחולין דיכול לשאול על השה ככל קדשים ותו"מ כיון שקדוש בקדושת פיו יכול לשאול עליהם ה"ה כאן דלא עדיף מהקדש כיון דבדיבור נפדה יכול לשאול עליו ואם שואל עליו הדר הפ"ח לאיסורו והשה יכול להפריש אחר אבל בלא שאלה צריך ליתן אותו השה לכהן כמבואר וכן אם הפריש מעות השוויו ג"כ יכול לשאול עליו אך אם נתנו לכהן א"י לשאול עליו כמו הקדש ותו"מ שבא ליד גיזבר או לכהן אין נשאלין כנלע"ד פשוט דאיתי' בשאלה דאינו חמור מהקדש ותו"מ. הכלל כ"ד שקדוש בקדושת פיו יוכל לשאול ה"נ ובפרט דכאן קי"ל דאין השה קדוש כידוע ודאי יכול לשאול עליו ועח"מ סי' רנ"ה זה נלע"ד פשוט דבהקדש מקשים כיון דאמירתו לגבוה וכו' וכאן ל"ה גבוה כי הוא מת"כ רק גזירת הכתוב דנתפס פדיונו בדיבורו ודאי מהני שאלה. וגם נרא' דאפילו לשיטת הר"מ ותוס' באיזה מקומות דתכ"ד לאו כ"ד בהקדש עש"ך שם והד' עתיקין מכל מקום כאן כיון דל"ה הקדש ואינו נתפס בקדושה כלל ודאי תכ"ד יכול לחזור בו כמו תו"מ כנלע"ד פשוט. ונלענ"ד אם פדה הפ"ח בש"כ ששוה יותר מן הפ"ח א"צ ליתן לכהן רק השווי עיין ר"מ פ"ז מה' ערכין גבי הקדש אם פדה ביותר משוויו נתפס המותר להקדש שם בהי"א וע' כ"מ שם. ופ"ה ממע"ש פסק שם בה"ו דהפוד' מע"ש ביותר על דמיו לא נתפס היותר למעשר והוא מהירו'. וצריך לחלק בין הקדש למע"ש דגבי הקדש הטעם מחמת אמל"ג לא יהא אלא כמקדיש איזה דבר דנתפס ה"נ הוי כנותן מתנה להקדש והוי הקדש או אפשר מטעם אחר וכאן נ"ל דדינו כמע"ש דלמה יהיה נתפס היותר שיצטרך ליתנו לכהן אין כאן אמל"ג אם אומר שיתן לכהן דבר שאינו חייב ודאי א"צ ליתן אם כן נראה אף דפדה על יתר המותר א"צ ליתן לכהן כנ"ל פשוט. ונראה דאם פודה בשה ששוה יותר מן הפ"ח כגון שהפ"ח שוה סלע והשה שוה שני סלעים ופדה סתם בתורת שה נראה דצריך ליתן כל השה לכהן ואין הכהן צריך להחזיר לו המותר מהשוויו של פ"ח כיון דמצוה בשה בין קטן בין גדול אם כן כמו שחל על קטן אפילו שוה כ"ש כן חל על גדול אפילו שוה כמה והוי כל השה מת"כ אך אם אומר בפירוש בשעת פדיי' שאין פודה אלא בשווי הפ"ח ודאי א"צ ליתן לכהן אלא השיווי וצריך הכהן ליתן לו המותר מהשיווי כי ל"נ השה ועל שה יכול ג"כ לפדות בשיווי ולא מתורת שה רק בתורת שיווי ואפשר אף לפמש"ל דאם יש לו שה מצוה מן המובחר בשה מכל מקום בכה"ג אם יש לו שה גדול ופודה אותו בשה יכול לפדות לכתחלה בשה זה כפי השיווי והמותר יתן לו הכהן ומקיים שניהם פודה בשה ואינו מפסיד המותר ומכל מקום צ"ע. ואם פודה בשה ומשייר מקצת כגון אבר א' או חוץ מא' ממאה שבו ע' מהריט"א די"א פשוט אצלו דאינו פדיון דשה שלם בעינן ומביא מב"ק דלענין דו"ה כולו בעינן ה"נ שה שלם בעינן. ונראה דוק' דבר הניתר עמו בשחיט' הוי שיור אבל קרניה וגיזותיה דאינו ניתר עמו בשחיט' ל"ה שיור ויכול לשייר כמו שם בב"ק לפי מה שפסקינן כרב ע"ש ובר"מ פ"ב מה' גנבה. ואם פדה בשה מעוברת ע"ש שכ' לענין חוץ מוולדה למ"ד עובר ירך אמו הוא הוי שיור כמבואר ב"ק ע"א לענין דו"ה ואפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו מכל מקום אבעי' שם אם הוי שיור. ולענין פסק הלכה אי עובר י"א ע' ב"ק ובחולין וכ"מ ובמהריט"א שם מסופק אם יכול לפדות על העיבור לחוד אפשר דשה שיצא לאויר העולם בעינן או אפשר דגם מעוברת שה מיקרי וגם אם חל על העיבור מחמת דהוי דשלב"ל ועיין בספ"י בקידושין סוגיא דהוכר עוברה ומח"א וקצה"ח אי עיבור הוי דשלב"ל ואין כאן מקומו.