מנחת חינוך · סימן כ״ב, ב׳

והנה הדין דפדיון דצריך לפדות בשה ונותן לכהן השה והפ"ח הוא לישראל ומבה"נ לאחר שנפדה וגם השה הוא חולין ביד כהן ותיכף שפדה בשה אף שלא נתנו עדיין לכהן מכל מקום פקע האיסור מהפ"ח וגם א"ח באחריות השה אלא אם מת השה לאחר פדיון קודם שנתן לכהן הפ"ח פדוי והנבלה יתן לכהן או אם גם הנבלה נאבדה א"ח באחריות ואם מת הפ"ח לאחר פדיון קודם נתינה לכהן מותר בהנאה כיון שנפדה והטלה יתן לכהן דהעיקר תלוי בפדיון ולא בנתינה לכהן עש"ס דרבנן ס"ל כן והל' כוותיהו וכן בר"מ ובש"ע ובש"ס שם די"א מבואר דתפדה אפילו כ"ש היינו אם השה שוה כ"ש מכל מקום פודין בו. ואח"ז מבואר דיש חילוק בין עין יפה בסלע וע"ר בחצי סלע בינוני בג' זוזים ור"א הלכתא ברגי' דהיינו ג' זוז ואמרי' קשיא ה' אהלכת' דאמרי' לעיל די בכ"ש ומתרץ כאן בבא לימלך וכאן בעושה מעצמו היינו אם בא לימלך אמרינן שיתן שה שוה רגי' ואם עבר ופדה בשה כ"ש די וגי' הרמב"ן ל"ג הלכתא ברגי' רק השיעורין דיש חילוק בין ע"י. והטור לא חילק בין ע"י רק כ' דישוה ג' זוזים ועיין בש"ע ומבואר בגמ' דוקא שה דינו כן אבל אם אין לו שה פודה הפ"ח בכ"ד רק בשווי הפ"ח דלא חמור מהקדש ול"א תורה שה להחמיר אלא להקל עליו דאפילו אם הפ"ח שוה הרבה מכל מקום די בשה כל דהו אבל בשווי הפ"ח פודה בכ"ד וכ"ה בר"מ וש"ע אך הר"מ מסיים בד"א שהפ"ח שוה מג' זוזים ולמעל' אבל אם אינו שוה ג' זוזים צריך שה או ג' זוזים ועיין כסף משנה שהר"מ הי"ל גי' אחרת בש"ס והרהמ"ח כתב כאן ואם א"ל שה פודהו בדמי שה ולפי שאין דמי השיות שוות ארז"ל עין יפה וכו' ודברי' הללו תמוהים ואי אפשר להולמם בלי ט"ס דמ"ש שיפדה בדמי שה באמת מבואר דפודה בשווי הפ"ח דהיינו דמי הפ"ח כהקדש ואח"ז שכ' אין דמי השיות שוות אין הבנה וע"כ צריך להגיה בדבריו כהר"מ או ככל הפוסקים. והנה להסוברים דיש חילוק בין עין יפה או ברגי' ע' מהריט"א שכ' דזה רק מדרבנן כיון דמבואר דילפינן מתפדה אפילו בכ"ש וא"כ מן התורה סגי בכ"ש רק מדרבנן נתנו שיעור זה או ברגי' הכל מדרבנן וע"ש עוד שמפלפל בד' הר"מ. והנה מלשון הש"ס והר"מ דאם אין לו שה פודים בשווי' נראה דלכתחלה מצוה לפדות בשה אפילו כ"ד אך אם אין לו שה פודהו בשווי' דלא יהי' חמור מהקדש דנפדה בשוויו ולכאורה נראה לומר כיון דהוא סברא דלא חמור מן הקדש אם כן כיון דקיימא לן בב"מ וכ"מ הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ יצא לחולין רק צריך חקירת דמים מדבריה' וכ"פ הר"מ פ"ז מה' ערכין אם כן כאן נמי דמצוה מן התורה לכתחל' לפדות בשה אפילו בפחות משוויו אך אם אין לו שה אינו חמור מהקדש דנפדה בשוויו ודוקא לכתחלה כדין הקדש דמדאורייתא צריך לפדות בשויו כי אסור להונות הקדש עיין תוס' ב"מ ומקומות הנרשמים במסורת הש"ס שם אבל (אם) בדיעבד אם פדה הפ"ח אפילו בש"פ פקע איסוריה מיני' דאי לא ה"ז חמור מן ההקדש דהקדש בדיעבד מחולל אפילו על ש"פ. ואין ראיה מהא דמבואר במשנה אין פודין בעגל ובחי' ובשה שחוט וכו' ע"ש דף י"ג ומיירי שלא בשוויו דאי בשוויו פודין בכ"ד וכ"מ להדיא בטור דמיירי בפחות משוויו אבל בכדי שוויו פודין בכ"ד ולפמ"ש אפילו בפחות משויו יפדה דלא יהיה חמור מן ההקדש. ז"א דודאי לכתחילה אסור לפדות בפחות כמו הקדש דמה"ת צריך לפדות בשוויו ה"נ ע"כ אמרה המשנה דדברים הללו אין פודין כמו בשה דיליף מפסח היינו דאין להם דין שה דנפדה לכתחלה בפחות משויו רק דינם כשאר ש"כ דנפדה בשוייו אבל בדיעבד באמת דינם כהקדש ופדוי בכל ש"כ אפילו פחות משויו שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בטו"א הרגיש בזה במגלה דכ"ג שהביא משנה זו דנראה דאפילו בדיעבד אינו פדוי בפחות משוויו.