מנחת חינוך · סימן כ״ב, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

לפדות וכו'. ער"מ פי"ב מה' בכורי' וטיו"ד סי' שכ"א ואכתוב קצת הדינים בקיצור מדברי הר"ם ה"ו נראה דתיכף שנולד הפ"ח חל עליו המצוה עד ל' יום ולאחר ל' יום אם רצה לפדות פודה ואם רצה לערפו עורפו ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד ועיין כסף משנה פוסק כר"ש בבכורות י"ג דלאחר ל' עובר עליו אבל באמת דעת רבא נ' שם דאפילו לאחר ל' א"ע לדידן ואין חילוק תיכף משנולד או אח"ז רב וכ"מ בד' הרמב"ן בהלכותיו שכ' ופ"ח לאלתר ואי אשהי' א"ע עליו וכ"כ הטור וא"ל זמן ידוע אלא משנולד עד שימות אלא שמצוה לפדותו מיד כדי שלא יחמיץ המצוה וע"ש בב"י מביא אוקימתא דרבא כ' דלרבנן א"ע עליו רק דלא יחמיץ המצוה מחמת ושמרתם את המצות וכן בשו"ע מביא המחבר לשון הטור מבואר שפוסק כרבא וע' רמב"ן על בכורות ספ"ק במהריט"א מביא בשם תו' חיצונית דרבא בא ליישב דברי ר"ש ע"כ פוסק הר"מ כר"ש והרמב"ן והרא"ש פוסקי' כרבא דהו' שינוי' בפ"ע ע"כ פסקו דא"ע עליו. וצע"ק על מרן המחבר ביו"ד של"ה דעת הר"מ כדרכו דלאחר ל' עובר עליו דידוע דעל הרוב מביא ל' הר"מ. והנה פ"ח אסור בהנאה עד שיפד' ואם מת קודם פדייה ג"כ אבה"נ ונקבר ע' כאן בש"ס ור"מ ונרא' דאין מועיל פדיי' לאחר מיתה דאל"ה הו"ל להפוסקי' לבאר דאם רוצה פודה לאחר מיתה וכן בש"ס גבי מת פ"ח ובמהריט"א עמד בזה למה ל"מ פדיי' לאחר מיתה כיון דמסקינן ביומא דפר ושה נקרא אפילו לאח"מ ע"ש דף מ"ט ע"ב אם כן אפשר דמהני פדיי' אפילו אח"מ דנקרא חמור ומביא שם תוספתא מפורש דאין מועיל פדיי' לאחר מיתה וכ' דהטעם כיון דליתא בעריפ' ליתא בפדיי' ע"ש דף י"ג ואם החמורה הפילה נפל זכר כיון דל"מ פדיון דנפל ה"ל כמת ע' שבת פר"א דמילה אם כן יקבר ול"מ פדיון ולפמ"ש צ"ע איך סתמו הראשונים והאחרונים דתיכף מצוה לפדותו ונראה ג"כ דמותר בהנאה מדסתמו הדברים ובאמת הי' להם לבאר דוקא בידוע שכלו לו חדשיו היינו י"ב חדשים ע' בכורות ח' דבהמה טמאה גסה עיבורו יב"ח אבל אם א"י שכלו חדשיו אם כן אם פודה תיכף דלמא נפל הוא ול"מ פדיון ואסור להנות בו עד יעברו ח' ימים ויצא מכלל ס' נפל. ולהפוסקים דבא"י אם כלו חדשיו הוי סד"א אם כן מס' אבה"נ כאן דאה"נ בפ"ח הוא דאוריית' ע' בש"ס ואפילו להפוסקים דמה"ת אזלינן אחה"ר על כל פנים מדרבנן אסור ה"נ כאן וכן אם פד' תיכף ואח"כ תוך ח' ימי' חלה ומת או פיהק ומת הו"ל סד"א ע' בסוגי' ותב"ש יו"ד סי' ט"ו אם כן ל"מ הפדיון וטעון קבורה דאבה"נ וכן אם הפדיון הוא עדיין ביד ישראל ודאי א"צ ליתנו לכהן דהו"ל ספק ממונו ואם נתן לכהן ואח"כ מת זה תלוי אם מהני תפיסה מס' בתפס ברשות ואין כאן מקומו. אך על כל פנים ודאי אבה"נ הפ"ח מס' ולא ביארו הראשונים והאחרונים ד"ז אף דפודה תיכף מכל מקום אבה"נ עד ח' ימים וגם א"צ ליתנן לכהן אף אם נאמר דרוב אינם נפלים מכל מקום לענין ממון ל"א אחה"ר ואם כי יש בזה אריכות דברים על כל פנים תוך ח' נראה דאבה"נ או מטעם סד"א או מדרבנן וגם אם מת טעון קבורה וצ"ע. שו"ר במהריט"א דט"ו עמד בזה איך סתמו הפוסקים דנראה דתיכף נותנים לכהן בשלמא לפדות תיכף לאפקועי איסורא ניחא אבל למה צריך ליתן לכהן ולפמ"ש ל"מ ג"כ הפדיי' תיכף אף לענין איסורא כיון דחשיב כמת אם כן אבה"נ ול"מ פדי' כמ"ש. והרהמ"ח כ' זמן הפדיון עד ל' יום דעתו כדעת הר"מ ולא תטעה בלשונו דלאחר זמן אינו בר פדיון דבזה אין חילוק אך כוונתו על לכתחלה ואח"כ עובר וז"פ.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.