מנחת חינוך · סימן כ״ב, י״ג

והנה מ"ש הש"ך בפשיטות דאם פדה בשה ספק פטר חמור יכול לפדות אח"כ פטר חמור ודאי ד"ז צ"ע בסוגיא דתקפו כהן בב"מ. והנה הסברא של ר"ת דפודה בו עוד ס' כיון דהוי שלו ואין לכהן בו שום דררא ל"ה ממון כהן ע"ש בב"מ דאם נימא תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממון כהן אך באמת ת"כ מוציאין מידו אין זה ממון כהן. והנה הר"מ בבכורות פסק תקפו כהן א"מ ותמהו עליו הרשב"א והראשונים מסוגיא דשם ודעתם דהר"מ מודה דס' פ"ח דהפדיון שלו מוציאין מיד כהן ול"ד לספק בכור בהמה טהורה ע' ת"כ להש"ך ע"כ אינו ממון כהן אם כן שפיר דפודה בשה א' כמה ס' דאחר פדיון ס' א' הוי שלו לגמרי ואין לכהן בו שום דררא דממונא אף אם תפס אם כן יכול לפדות עוד וכ"ז לפדות עוד ס' פ"ח דבכל פעם א"צ ליתן לכהן אבל אם יפדה בשה זה שפדה הס' פ"ח ודאי פ"ח וא"כ יתן לכהן השה וידוע דעת הרבה ראשוני' דאם תפס ברשות הבעלים א"מ מידו ע' ת"כ מה שמחלק אם נתן לו בטעות ל"ה כתפס ברשות וע' רמ"א יו"ד סי' שט"ו דעתו כן לחלק בין [נתן] בטעות ע"ש והרבה חולקים עליו דבכ"ע אם בא ליד כהן בלא תקיפה ברשות בעלים א"מ מידו אם כן כיון דפודה בו עתה פ"ח ודאי ויתן לכהן השה אם כן יתפוס הכהן שה בשביל הס' ואם כן לא נפדה הודאי כי יכול לומר דהפ"ח ראשון הוא קדוש ותופס אותו בשביל הספק עח"מ סי' פ"ג ואם כי יש לחלק מכל מקום אפשר ה"ל כתפס ברשות וא"כ יכול לתפוס אותו בשביל הס' וד"ז צריך חיפוש בסוגיא דב"מ ובראשונים ואחרונים וענינים אלו יעברו יחלפו מלא רוחב ים התלמוד ואין כאן מקומו אך לעורר באתי על הש"ך דאפשר יש לחלק ע' ת"כ ואו"ת ומהריט"א ואפשר אם אחר שבא ליד כהן אינו תופס אותו בשביל הספק אם כן נפדה הוודאי אבל אם אומר אח"כ דתופס אותו בשביל הספק אם כן לא נפדה הודאי ואפשר גם באינו אומר מכל מקום כיון דיוכל לתפוס אותו יש לו לכהן דררא דממונא בזה השה כמו דאם נא' ת"כ א"מ אף קודם שתפס ה"ל ממונו של כהן אם כן ה"נ ואף דהישראל נותן לו בפירוש משום הודאי מכל מקום אפשר כיון שבא לידו ברשות בכ"ע יכול לתפוס אותו אח"כ בשביל הס' ע"כ דין זה צ"ע ובאתי רק לעורר ישמע חכם וכו'. ואפילו אם נא' שאם הישראל יתן בפירוש על הודאי לא יכול הכהן לתפוס על הס' מכל מקום אפ"ל דבשלמא בס' מוציאין מידו כי אין לו זכות והבעלים יש להם חזקת מ"ק וחזקת ממון אבל כיון שהכהן יכול לתפוס אותו מפני הודאי אם כן לית ליה להישראל חזקות הללו כיון דבכ"ע יצא מרשותו עח"מ ש"ך סי' צ"א (וצ"ע) אם כן אף אם יתפוס אח"ז יאמר הוא בשביל הס' אם כן יש לכהן זכות ע"י תפיסה בכ"ע ואין זה ממון בעלים וצ"ע. ומבואר עוד בש"ס דף י"א ור"מ וש"ע דכהן שירש פ"ח מאבי אמו ישראל דצריך להפריש טלה לאפקועי איסורא והוי שלו כי הוא בעצמו כהן וא"ז חידוש אלא אפילו אם מת הכהן והוריש לבן בתו ישראל אותו הישראל מפריש טלה והוא לעצמו כי הוא יורש זכות הכהן והכהן הי' פודה לעצמו כ"כ נכדו הישראל. ובש"ס מבואר מלשון דאם ישראל הי' לו עשרה פ"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו וכ"ה לשון הר"מ כאן וע"ש בתוס' שכתבו דכאן אף רש"י דסובר דבס' פדיון פ"ח אינו חוזר ופודה היינו משום דהוא ס' דלמא הוא ממון כהן אבל כאן דהם בודאי שלו לא מטעם ספק כי הוא יש לו זכות זקינו הכהן די לו בשה אחד ופודה בו בזאח"ז כל העשר' פ"ח ומה שנקט הש"ס עשרה שיין ע"ש דרבותא קצת לענין מעשר ע"ש ובש"ע אינו מביא אלא בפ"ח א' דנפל לו בירושה דמפריש והוא שלו ולהגהות רמ"א שמביא לעיל מיניה דבס' חוזר ופודה (כס' הר"מ) אינו מגיה כאן דבעשרה ג"כ די בשה א' דכ"ש הוא מדין דלעיל כס' התוס' אך המחבר שהשמיט לעיל ד"ז דחוזר ופודה כס' הר"מ דאינו מביא ד"ז אם כן בדוקא נקט אחד אבל עשרה צריך באמת עשרה שיין ומכל מקום קצ"ע למה אינו מביא לשון הר"מ כלשון הש"ס דמפורש דאם נפלו עשרה פ"ח מפריש עשרה שיין דלסברתו אינו חוזר ופודה בשום ענין ונראה דספוקי מספקא ליה ע"כ השמיט הדין לגמרי וצע"ק והטור הביא כלשון המחבר מכל מקום לשיטתו כ"ש הוא משם כ"נ.