והנה השה הזה שפודה בו מצוה ליתן לכהן והוא ממתנות כהונה עש"ס ור"מ וכאן ומצוה על הכהן לאכלו בדרך גדולה צלי בחרדל דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים וכן הוא בחולין קל"ב ע"ב אע"ג דשם מיירי לענין זרוע ולחיים וקיבה וכ"ה בר"מ פ"ט מבכורים זרוע ולחיים וקיבה וכן ביו"ד מכל מקום לאו דוקא דבכל מת"כ כתיב למשחה בפ' קרח וכ"ה בבכורות כ"ז דדוקא תרומה טובת הנאה לבעלים אבל מת"כ לא. ומבואר שם הטעם דתרומה כיון דקדושת הגוף כיון דלא מתחלא לא אתי למטעי אבל הנהו דקדושת דמים וכו' ערש"י כיון דהכהן רשאי למכרו לישראל וכו' אתי למטעי ויאכל שלא בדרך גדולה ומבואר שם דכל מת"כ שאין בהם קדושה אסור ליתן לבעלים זוזי ליתן לבן בתו כהן מה"ט דאתי למטעי שלא יאכל בדרך גדולה אם כן שה זה לית בי' שום קדושה על כל פנים צריך לאכול בדרך גדולה וג"כ אסור ליתן ד' זוזי ליתן השה לב"ב כהן. אך דעת הר"מ פי"ב מה' תרומות דרשאי ליתן מעות הן בבכור הן בכל מת"כ ליתן לב"ב. וכבר כ' ל' בבכור בהמה טהור' שתמהו עליו דסותר לש"ס דילן פ' ע"כ. ונ"ל דוקא אם נותן לו שה אז צריך לאכול הכהן בדרך גדולה אבל אם פודה במעות בשווי רשאי הכהן להוצי' המעות ואף אם הוא בעצמו קונה איזה דבר מאכל מכל מקום כיון דעיקר נתינה הי' מעות או ד"א בתורת מעות אין מצוה עליו לאכול דרך גדולה. וגדולה מזו כ' תוס' שם בבכורות דדוקא גבי בשר המצוה לאכול ד"ג אבל לא תרומה ומכ"ש אם נותן לו מעות אף שהוא קונה בשר הסבר' נותנת דוקא אם נותן לו המתנה בבשר כמו שגזרה התורה מצוה עליו לאכול דרך גדולה אבל אם נותן לו ד"א כמו כאן או גבי מתנות זלחו"ק אם שם אותן בדמים ונותן לכהן כמבואר בש"ע יו"ד א"צ לאכול אותו דר"ג כנ"ל מצד הסברא. ולפי זה כאן אם פודה בשווי' או גבי מת"כ זלחו"ק אם יש לו מעות רשאי ישראל ליתן לבעלים ממון ליתן המעות לב"ב כהן דל"ש לומר אתחלא קדושה ולא יאכל בדרך גדולה כי בלאו הכי א"צ לאכול דר"ג אם הוא אינו בעצמו המתנות שזיכתה לו תורה כנלע"ד. אח"כ מצאתי במהריט"א פ' ע"כ כ' כדברינו גבי בכור בע"מ אם נותן לו מעות לכהן או שאר מתנות כשנותן מעות א"צ לאכול דר"ג והישראל רשאי ליתן לבעלים ממון ליתן לב"ב כהן מה"ט דל"ש אתי למטעי וע"ש שהאריך בפלפול.
מנחת חינוך · סימן כ״ב, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
