מנחת חינוך · סימן ב׳, ו׳

והנה הר"מ כתב מ"ע על האב למול הבן ועל הרב למול את העבד נראה דכמו שמוטל על האב יתר מעל הב"ד למול את בנו כמו כן בעבד מצוה יתירה על האדון ועיין בכסף משנה לא הראה מקומו אי' ומש"ס דידן דצריך ילפותא על האב מוימל אבל על הרב לעבד מנלן ונראה גם כן דהרב יליף מדחזינן דהתורה גזרה על האדון שמעכבו מלעשות הפסח ע"כ דמוטל עליו למולו כפי סברתו דאם אינו מוטל עליו אינו מעכב וכמו שאינו מעכב ישראל אחר אף שהמצוה על כל ישראל וסובר כיון דכתיב בתורה סתם עבד משמע אפילו עבד גדול מעכב הפסח אם כן ממילא מוכח דהמצוה מוטל על האדון אפילו בעבד גדול למולו ובבן סובר הר"מ כיון דמקרא דוימל מוכח דוק' קטן ע"כ גבי פסח גם כן דוקא קטן מעכב ולקמן פ' בא יבואר עוד בעזה"י וזה לשיטת הר"מ וגירסתו דעשיית הפסח ואכילתו תלוי במי שמוטל עליו אבל לפי הגירס' במכילתא והובא בכ"מ דגם עבד של אשה וקטן מעכב נראה דאף דאין מילתו מוטל על אשה וקטן מכל מקום מעכב וע' לקמן וע' מ"ל שרמז לרש"א ביבמות גבי כגון שהיו אביו ואמו חבושים ויבואר פ' בא ע"כ דגזירת הכתוב הוא גבי פסח דזכריו ועבדיו מעכבין אף שאין מילתו מוטלת עליו אם כן א"י מהיכן ילפינן ד"ז דהרב מצווה למול את עבדיו אפשר דא"מ יותר מכל ישראל וצ"ע: