מנחת חינוך · סימן ב׳, ד׳

והנה הר"מ פ"ה מהק"פ ה"ה כתב וז"ל כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לכם כל זכר וכו' מבואר גדולים בדבריו להדיא דדוקא מילת בניו הקטנים מעכבים אותו ע"כ הטעם כיון דמצוותן עליו מעכבים אותו ומילת העבדים על רבם אפילו בעבדים חל עליו החיוב ובאותן ערלים שאין עיקר מצוותו על האיש בודאי אינם מעכבין וכי מעכב הערל את הב"ד מלעשות פסח או איזה איש מישראל אלא דוקא אביו או רבו ע"כ משום דהמצוה עליו ואב על בנו נלמד מקרא דוימל אברהם כו' כאשר צוה וכו' אם כן גזרה התורה דבניו מעכבין ומבואר בפירוש בר"מ דרק בניו קטנים והיינו דמהפסוק דוימל וכו' לא נלמד אלא בנו הקטן אך לפ"ז קשה לי דמקרא זה דוימל אברהם לא מוכח אלא דמילת שמיני מוטל על אביו דכתיב בן שמונת ימים אבל מילה שלא בזמנה אף בקטנות לא מוכח מהאי קרא אם כן איך כתב דמילת בניו הקטנים [ועיין רש"י שבת קל"ב ע"ב ד"ה בשמיני מבואר גם כן הכי וקצת יש להעיר שהביא מקרא אחר בשנוי מש"ס קדושין כ"ט יעוש"ה] דנראה דאפילו קטנים לאח"ז מעכבים ולומר דכוונת הר"מ קטנים דוק' בני שמונה ימים אין במשמעות הלשון כן אך ד"ז דמוטל על האב אפילו לאח"ז מוכח בש"ס יבמות דע"א דמבואר שם דמילת בניו מעכבין אכילת הפסח ג"כ ומפלפל הש"ס המ"ל מילת בניו דלא יהיו ראוים למול בשעת עשיי' וראוים למול בשעת אכילה דאם נעשה בע"פ שמונה ימים אם כן מעכב העשייה ואם א"ר בע"פ אם כן גם בליל פסח א"ר כי לא היה בן שמונה ימים וערלה שלא בזמנה אינה מעכבה ומתרץ שם הש"ס כמה אוקימתות דבשעת העשיי' לא הוי חזי כגון שחלצתו חמה אם כן תיכף לאחר עשייה ראוי למול ובשעת עשיי' לא הי' ראוי למול ולא הי' מעכב ע"כ גזירת הכתוב דמעכב האכילה ויש עוד אוקימתות והובאו בר"מ פ"ט מה' ק"פ ולכל האוקימתות כיון דערלה של"ב אינה מעכבה ע"כ מיירי דנעשה ח' ימים בע"פ ע"ש בגמ' ותבין אם כן ליל פסח הוא ליל תשיעי והוי מילה של"ב ומכל מקום גזרה התורה דמעכבת האכילה ע"כ דמוטל על האב אפילו של"ב ולכן מעכבת האכילה אם כן מוכח מזה דאפילו מילה של"ב מוטל על האב נהי דלא מוכח מקרא דוימל אברהם אבל מק"פ מוכח ודוחק לומר דאף על פי שאינו מוטל עליו מעכב דאם כן למה לא יעכב לכל ישראל ע"כ כתב הר"מ דמילת הקטנים מעכב ומדכתב מילת הקטנים נראה בעליל דמילת גדולים אין מעכבת וע"כ סברת הר"מ כיון דאינם מוטלים על אביהם א"מ נמצא מבואר להדיא בר"מ דאם נתגדל הבן נפקע המצוה מעל האב והוא בכלל החיוב על כל ישראל דמחויבים למול אפילו גדולים דכתיב המול לכם כל זכר אבל לא מחמת שהוא אביו.