מנחת חינוך · סימן ב׳, ג׳

שוב ראיתי בדברי הרב המחבר מצוה שצ"ב כתב וז"ל ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות בנו ואפילו לאחר שיגדיל הבן המצוה מוטלת על האב וכמש"ה וכל בכור אדם בבניך תפדה הרי שהוטל המצוה על האב וכ"נ בקידושין עכ"ל אתה רואה שהרהמ"ח נסתפק בזה וכתב ולפי הדומה וכו'. אך דעתו נוטה שחייב לפדות מחמת המקרא אם כן כאן דאדרבא הכתוב מיירי בקטנותו אפשר א"ח בגדלותו וצ"ע ולא מצאתי להמחברים שירגישו בזה ולכאורה ילה"ר מהתוס' קדושין (י"ט)[כ"ט] ד"ה אותו שהקשו ל"ל קרא דאותו שאין אשה מצווה למול את בנה הא ה"ל מעשהז"ג דאינו נימול אלא לשמונה וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לו הפסק לאו זמ"ג הוא עכ"ל ואי אמרת דבגדלותו אין האב חייב אם כן אכתי ה"ל זמן גרמא דנהי דמצות המילה הוא תמיד ע"ע מה שהוטל על האב היא מצוה אחרת והזמן גורם שיש להמצוה משך זמן שנים עד הגדלות ומה לי לולב שיש לו זמן שבעה ימים או זמן ארוך י"ג שנים כיון דיש לו זמן הו"ל זמ"ג ול"ל קרא אע"כ דאין לה הפסק דעל האב מוטל לעולם אף בגדלותו אך הרבה תירוצים נאמרו על קושית התוס' ויבוארו אי"ה בדברינו.