לעיל כתבתי בשם הכו"פ דאסור להאב לכבד לאחר אך משום שליחות מותר דשש"א כמותו אם כן לפ"ז אף חרש שוטה וקטן פסולים לכתחלה למול דלאו בני שליחות נינהו וער"מ ושו"ע יו"ד סי' רס"ד דקטן מל לכתחלה וצריך להתיישב בדבר וע' ע"ז כ"ז ד"ה וכי הקשו למה עכו"ם כשר למול לר"י דבעי מילה לשמה ומכשיר בעכו"ם והא עכו"ם אדעתי' דנפשיה קעביד ותירצו דמילה סתמא לשמה קאי. והנה אנן פסלינן עכו"ם מטעם אחר אך קשה למה חרש שוטה וקטן כשרים לדידן נהי דמילה לא בעי לשמה או סתמא לשמה קאי מכל מקום לשיטת הסוברים דמצות צריכין כוונה [אף דסתמן לשמן קאי ומה"ט סוברים קצת פוסקים דמצות אצ"כ] על כל פנים לא גרע מילה מכל המצות דצריך כוונה ואיך חרש שוטה וקטן כשרים למול הא לאו בני כוונה נינהו אם כן לא יהיו רשאים למול אם אין גדול עע"ג אך לדעת הטורי אבן ר"ה כ"ט אפילו מאן דסובר מצ"כ דוקא במצה ושופר אף דסתמא לשמה קאי מכל מקום שופר זה ומצה זו אינם מיוחדים דוקא למצוה דאפשר לצאת בשופר אחר או מצה אחרת ועוד דלא נתבטל המצוה דאף דאינו יוצא עתה עוד יכול לצאת אם כן בכה"ג צ"כ אבל בקדשים ומילה דמצוה זו מיוחדת בגופו ולאח"כ א"י לקיים המצוה עוד כהאי גוונא סתמא לשמן קאי ואצ"כ אף למאן דסובר מצות צריכות כוונה אם כן שפיר יכולים חרש שוטה וקטן למול דמילה אצ"כ ואמכ"ל:
מנחת חינוך · סימן ב׳, כ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.