מנחת חינוך · סימן י״ט, ו׳

ולפי זה נוכל לומר דנולד עוד פלוגת' בין ב"ש וב"ה ב"ש ס' שאור בכזית וחמץ בככותבת דלא ילפינן ביעור מאכילה אם כן ח"ש הוא מותר מן התורה דמה"ת לאסור אך דנימא כמו בכה"ת דאסור ח"ש איכא למדחי שם שייך חל"א גבי חלב ומחמץ עצמו ג"כ לא ילפי' דאפשר דוק' באיסורי אכיל' דאחשבי' כס' הח"ץ אבל לב"ה דילפינן ביעור מאכיל' לענין שיהי' שיעור פחות ה"נ ילפינן לכל הענינים לענין ח"ש נמי אם כן לב"ה ח"ש לענין ב"י נמי אסור מן התורה כיון דגבי אכילת חמץ חידשה התורה דח"ש אסור אע"ג דלא ילפינן מעלמא ה"נ לענין ביעור ילפינן כמו דילפינן שיעור קטן וע"ש בביצה ובתוס' הכלל בקיצור דאי לא הי' לימוד חדש כאן דח"ש אסור רק מכל חלב שכ' תוס' יומא דלא ילפינן שאר איסורים מחלב רק משום דחל"א אם כן מצד הסבר' מרבינן כל האיסורים אם כן בחמץ דילפינן מחלב מצד חל"א ובב"י ל"ש זה אף דילפינן ביעור מאכילה לענין שיעור קטן מכל מקום לענין ח"ש דבחמץ עצמו אמרינן מצד הסבר' דילפינן מחלב והיכי דל"ש הסבר' כגון לענין ב"י ח"ש מותר אבל כיון דלהר"מ גזירת הכתוב הוא אף דל"ש הסבר' אמרינן כאן גזרה התורה אם כן כיון דילפינן ביעור מאכילה ילפינן לכל מילי בלא הסבר' דחל"א כי בחמץ אסור ג"כ בלא הסבר' דוק ותשכח אבל לב"ש דלא ילפי לשיעור מיעוט רק גבי ב"י צריך שיעור יותר ה"ה לענין פחות משיעור אף דבאכילה אסור מכל מקום כאן צריך שיעור יותר וז"ב ופשוט. אם כן נראה לדעת הר"מ דיליף ח"ש מלא יאכל סובר דגם לענין ב"י ח"ש אסור מן התורה דילפינן מאכילה דקיימא לן כב"ה כנ"ל. וגם בלאו הכי גוף סברת השאג"א דלענין ב"י ל"ש חל"א כי ל"ש כא"פ דא"ע למפרע איני מבין דלמא מצטרף אף לזמן מרובה דגזירת הכתוב שלא יהי' כזית חמץ ברשותו בפסח ואם הי' ח"ז תחלת פסח ונשרף ואח"כ הי' לו עוד ח"ז אפשר דעובר כמו צרוף מעילה וכן במלאכת שבת עפמ"ג בפתיחה וצל"ע. והנה אפ"ל לדעת מהרש"ל ומהריב"ל בתוס' שבועות סוגי' דכולל והובאו ד' במ"ל פ"ה מה' יסה"ת ופ"ה מה' שבועות דלר"ש דסובר כ"ש למכות לוקין ג"כ על שלכד"א דכ"ש הוי שלכד"א ובמ"ל תמה ע"ד הא ר"י ס"ל ח"ש אסור מן התורה ומכל מקום שלכד"א אינו אסור מן התורה לשיטת הרבה ראשונים והשעה"מ פ"ה מה' יסה"ת תי' דבשלמא ח"ש לר"י דהטעם הוא דחל"א אם כן שלכד"א ל"ש זה ע"כ אינו אסור מן התורה כלל אבל לר"ש כ"ש למכות וגזירת הכתוב הוא אם כן שלכד"א נמי ע"ש. אם כן נראה להר"מ דכאן הוא גזירת הכתוב מלא יאכל דח"ש אסור מן התורה אף דל"ש חל"א כמש"ל אם כן שלכד"א נמי איכא איסור תורה אך אין לוקין כמו דאין לוקין על ח"ש אף גבי חמץ כמבואר בר"מ כאן אבל איסור תורה כמו ח"ש אם כן אם עירב דבר מר על כל פנים איסור תורה יש או חמץ שנפסל מאכילת אדם ומכל מקום ל"א בש"ס ה"מ בחמץ כיון דלא לקי ואצ"ל כמו המק"ח מחמת עשה דתשביתו עמש"ל רק מחמת לא יאכל ועמ"ל פ"ה מה' יסה"ת וע"ש בר"מ הט"ו ומלוגמא מחמץ ועיין באחרוני' וצריך חיבור מיוחד לביאור הענינים וע' פסחים סוגיא דחדש יותץ ופ"י ואחרוני' ושער המלך ובתוס' פסחים ך"ח לענין מה שחלקו בין ע"ז ובין חמץ ולפמש"ל לענין ביעור דח"ש אסור וכן לענין שלכד"א מחמת לא יאכל אם כן בע"פ ל"ש זה דעל ע"פ לא כתב לא יאכל אם כן שלכד"א הו"ל כשאר איסורים להסוברים שאינו אסור מן התורה וכן א"ע בב"י להסוברים דבע"פ עוברים בב"י בח"ש אין כאן איסור תורה כלל וכן אם אכל שאור ח"ש כיון דחלקו פטור אם כן אין איסור מטעם חל"א ולא יאכל לא קאי על קודם פסח וכ"ד המ"ל לענין ע"פ ח"ש לס' דהיתה לו שעת הכושר עיין בדבריו וכן לסברתינו הדינים ג"כ משתנים מער"פ לפסח כמ"ש. אך באמת י"ל כסברת התוס' לענין הנאה אף דלא יאכל קאי על ת"ז מכל מקום לא נחלק ביניהם אם כן לענין זה נמי כל הדינים המסתעפים מלא יאכל קאי ג"כ על ער"פ דלא נחלק ביניהם וצ"ע על הרלב"ח ומ"ל שכתבו בפשיטות דח"ש מותר לסבר' זו אם כן התוס' בעצמם סתרי אהדדי.