מנחת חינוך · סימן י״ט, ד׳

והנה בכלל הלאו היא שאור וז"ל ר"מ ה"ב ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין א' היא והיא מש"ס ביצה ד"ח פתח הכתוב וכו' ועיין בהה"מ וכ"מ ולחם משנה ופמ"ג או"ח בפתיחה כוללת מפלפל שם בח"ב פ"ב ומביא שם שיטות דחמץ אף דנפסל מאוכל אדם חייב כרת ומלקות ושאור אף דנפסל מאכילת כלב חייב כרת ומלקות דגזירת הכתוב היא וע"ש שהקש' בפסחים כ"ד דאר"י כל איסורין אין לוקין אלא כדר"א וה"מ בכה"כ ול"א ה"מ בחמץ או בשאור דחייב עליהם אף שנפסל מאוכל אדם או אפילו מאכילת כלב ובכל האיסורין פטור אם אכל אחר שנפסל ממאכל אדם עיין ר"מ פי"ד מהמ"א הי"א וע"ש שכ' דמ"מ אם עירב בו דבר מר פטור כמו גה"נ אף דעץ בעלמ' הוא מכל מקום אם עירב בו דבר מר פטור. וע"ש שכתב גבי חמץ דוקא אם ראוי לשחקו ולחמץ בו הא בלאו הכי פטור אם נפסל מאוכל אדם וע"ש שכתב דשאור אם נפסל מאכילת כלב תלי בפלוגת' דהר"מ והראב"ד כאן. ועצל"ח במשנה ראשונה דביצה שכתב דדעת הר"מ גבי חמץ דעל אכילה א"ח אם נפסל מאכילת אדם רק לענין ביעור ועל השאור בודאי חייב אף דל"ח לאדם כמבואר שם בש"ס. ואם שאור נפסל מאכילת כלב תלוי בפלוגתא וכבר ידעת שאין דרכי בח"ז להאריך במקום שהאריכו האחרוני' ועיין במקו"ח ה"פ תמ"ב תי' הקושיא אמאי לא אמר ר"י ה"מ בחמץ דאף שנפסל מאכילת אדם חייב על שלכד"א ותי' נהי דחמץ שנפסל מאכילת אדם נראה שם מהפוסקים דאסור מן התורה מכל מקום אין לוקין דאין עובר על לאו דלא יאכל כיון דהוי שלכד"א רק לשי' התוס' דלר"ש אסור ג"כ חמץ באכילה בער"פ מעשה דתשביתו דמשמע להשבית שלכד"א עתו"ס כ"ח ע"ב אם כן בתשביתו לא כתיב לשון אכיל' ועובר בעשה אף שלכד"א ע"כ ל"א שם דה"מ בחמץ כיון דאין לוקין אבל כה"כ לוקין דעובר על הלאו דלא כתיב בי' אכילה ע"ש. ולא ידעתי על כל פנים בשאור אף דא"ר לאכילת אדם אליבא דכ"ע עפמ"ג ומבואר להדי' בביצה דעל שאור חייב כרת ומלקות כמו חמץ ע' דף ז' ושם מבואר להדי' דשאור א"ר לאכילה אם כן אמאי לא אמר ה"מ בשאור כמו שהקשה הפמ"ג וגם לפמ"ש דעובר רק עשה דתשביתו אם כן בגוונא דליכא עשה כגון של הקדש או נשים לשיטת קצת אחרונים דא"מ אם כן לא יהיו חייבים על שלכד"א ואינו במשמע ואין כאן מקומו לפלפל כי הענינים ארוכים: