מנחת חינוך · סימן י״ט, ב׳

אך הלאו דל"י חמץ דדריש ר"ש לפסח מצרים אפ"ל דלאו הזה לא קאי לדורות אם כן ל"מ התראה מלאו זה. אך מכל מקום נראה דר"ש מודה דלאו הזה קאי לדורות ג"כ. אך אין הלאו מיותר לדרוש אותו על לפ"ז או לאח"ז כר"י דהתורה כתבה לאו זה לאיזה דרשה ג"כ אבל כיון דהתורה כתבה לאו זה קאי ג"כ על פסח דורות אך פסח מצרים נמי שמעת מיני' מהסמוכים אם כן נראה דלר"ש מתרינין בי' מא' משלשה לאוין הנ"ל וש"ד כנלע"ד. אם כן לדעת הראב"ד והרז"ה דפסקו כר"ש כל השלשה לאוין קאי על פסח ויוכלו להתרות בו מא' מג' לאוין הנ"ל. ולדעת הר"מ והרבה ראשונים והרהמ"ח מכללן דפסקו כר"י בלפ"ז וכר"ש בלאח"ז והלאו דלפ"ז מבואר להדי' בר"מ פ"א ובד' הרהמ"ח לקמן בפ' ראה דל"ת עליו חמץ קאי על לפ"ז היינו שחיטת הפסח אם כן בודאי בער"פ צריך להתרות בו משום לאו זה דוקא ואם התרו בו משום לא יאכל או כל מחמצת אינו כלום כי אינו קאי על לפ"ז לכן בפסח אם התרו בו משום לאו זה דל"ת עליו ג"כ אינו התראה כי הלאו קאי על לפ"ז והלאוים מחולקים הן לענין איסור כרת והן ג"כ זמנים מחולקים ע"כ לא מהני ת"ז מלאו דל"ת עליו וכו' ובלפ"ז ל"מ מלאוים הנ"ל רק מל"ת כנלע"ד ב"ה. אך בפסח יכולין להתרות בו משום שני הלאוין הללו אף אם נימא דלאו א' קאי על פסח מצרים או על נתחמץ מחמת ד"א מכל מקום הלאוין באו להשלים הדינים כמש"ל לר"ש כל השלשה לאוין וה"ה להר"מ דלאו א' צריך על לפ"ז ואלו השני לאוין קאי על ת"ז כנלע"ד ועדיין צ"ע וישמע חכם וכו'.