מנחת חינוך · סימן י״ט, א׳

שנאמר וכו' מזיד ח"כ ושוגג חטאת קבוע. וה"ה על לא הודע אשם תלוי. ע' כריתות ור"מ ה' שגגות וגם הוא מהלאוין שלוקין אם התרו בו למלקות כמבואר במכות פ' אלו הן הלוקין ור"מ פח"י מה' סנהדרין. והנה הבאתי כ"פ בח"ז דהתראה למלקות צריך שיתרו בו מהלאו הבא בו ע' רש"י שבועות כ' ע"ב דהמתרה צריך להתרות מאזהרה זו שהוא עובר ע"ש אם כן כאן הביא הרהמ"ח הלאו דחמץ מלא יאכל דכתיב בפ' קדש אם כן צריך להתרות בו מלאו זה. והנה בש"ס פסחים כ"ח ע"ב ר"י סובר דתלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ דהיינו מקרא זה דאנן קיימין ביה וכל מחמצת ל"ת והוא בפ' החודש הזה לכם מוקדם לפסוק זה ולא תאכל עליו חמץ בפ' ראה חד לפני זמנו וחד לת"ז וחד לאח"ז ובודאי מפסוק ל"ת עליו חמץ דריש על לפ"ז כמבואר שם בש"ס דדריש עליו היינו על הפסח בזמן שחיטתו וכ"מ כאן בר"מ פ"א מחו"מ ה"ח. אם כן באוכל חמץ בע"פ צריך להתרות משום הלאו דפ' ראה ואם התרו בו משום לאוין דלא יאכל או כל מחמצת אינו התראה כלל דאינו מוזהר בע"פ מאלו הלאוין אך אלו הלאוין על ת"ז ועל לאח"ז אינו מפורש בש"ס לר"י איזה לאו קאי על ת"ז ואיז' לאו קאי על אח"ז ונ"מ גדול' לענין התראה כמש"ל. והתוס' שם ד"ה חד לפ"ז הקשו דלחזקי' מנלן אה"נ לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההיא מסברא מוקמינן על ת"ז ע"ש מבואר מדברי' דמצד הסברא מוקמינן הלאו החמור דלא יאכל על ת"ז והלאו דכל מחמצת מוקמינן על אח"ז אם כן בער"פ צריך להתרות בו מהלאו דלא תאכל עליו חמץ ובפסח מלאו הזה דלא יאכל ואח"פ מהלאו דכל מחמצת ואם החליפו אין זה התראה לכ"ע כיון דמתרינן ביה מלאו אחר וע' שבת בורר משום מאי מתרינן ובתוס' שם ובכ"מ בש"ס ובחיבורי בעזה"י. אך גם סברת התוס' אליב' דחזקי' אבל לדידן דקיימא לן כר"א עיין ר"מ המ"א אם כן אין חומר' בלאו דלא יאכל יותר משני לאוין אלו אם כן אכתי לא ידעינן לר"י איזה הלאו דריש על ת"ז ואיזה הלאו דריש על לאח"ז. וראיתי שם בספ"י שכתב על התוס' דר"י דריש קרא דכל מחמצת על ת"ז דכתיב קודם לזה שבעת ימים גם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה דקאי על ת"ז ופסוק לא יאכל קאי על אח"ז ונפקא אה"נ על ת"ז ולפי זה ולאחר זמנו ע"ש אם כן ת"ז צריך להתרות בו משום לאו דכל מחמצת ואפ"ל לסברת התוס' דלאו החמור קאי על ת"ז וא"כ אפילו לדידן דקיימא לן כר"א מכל מקום לא יאכל מוקמינן על ת"ז לפמ"ש הר"מ פ"א ה"ז דהאוכל מחמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל וע"ש בכ"מ ומ"ל שכתב דחמץ לא נפקא לן דח"ש אסור כמו כל האיסורין מחמת שהי' לו שעת הכושר ע"כ נפקא לן להר"מ מלא יאכל והד' עתיקים. אם כן כיון דלאו זה חמור מסברא מוקמינן לי' לת"ז אף דאין לוקין על ח"ש הא על הנאה ג"כ אין לוקין עמ"ל פ"ה מה' יסה"ת ומכל מקום מוקמינן על ת"ז לסברת התוס' ה"נ. ועמ"ל שכתב לדעת הר"מ אסור ח"ש בער"פ וא"כ מצד הסברא לאו דלא יאכל על ת"ז לר"י וכל מחמצת על לאח"ז היפך מסברת הפ"י הנ"ל וכ"ז לר"י דהלאוים בזמנים מחולקים כ"א בזמנו אבל ר"ש סובר שם דלפ"ז ולאח"ז א"ע בלא כלום ודורש הלאו דל"ת עליו חמץ לגופי' בזמן שישנו בקום אכול מצה והלאו דכל מחמצת דריש דנתחמץ מחמת דבר אחר והלאו דלא יאכל דריש לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום א' מדסמוך לי' היום וכו' אם כן לכאורה בפסח צריכין להתרות בו רק הלאו דלא תאכל עליו וכו' דלאו זה הוא על תוך הפסח לר"ש אבל באמת גם לר"ש הלאו דכל מחמצת קאי ג"כ על פסח ונתרבה ג"כ נתחמץ מחמת דבר אחר וחייב ג"כ כרת והלאו הזה לתשלום הדינים אם כן יכול להתרות בו ג"כ משום הלאו הזה אף באוכל חמץ שנתחמץ מאליו מכל מקום הלאוים הללו הם לתשלום הדינים ואין לוקין משום שני לאוין לכ"ע ע' בסה"מ להר"מ בשורש הט' וברמב"ן שם דכה"ג הוי לאו א' אליבא דכ"ע וה"ל ריבוי הלאוין דאין לוקין אלא אחד אם כן לענין התראה ג"כ דכל לאו ולאו קאי לענין שאסור בפסח ויוכל להתרות בו מאיזה לאו שירצה או לאו דל"ת עליו חמץ או לאו דכל מחמצת ע"ש בדבריהם ותבין.