ובכור ס'. עיין ר"מ פ"ה דאין מקריבין אותו מס' חולין בעזרה רק ירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו דמספק א"צ ליתנו לכהן דהמע"ה ואם תפסו כהן דעת הר"מ דאין מוציאין מידו והראשונים חולקים והד' עתיקין. ונראה כיון דס' בכור אין ראוי להקרבה אם כן הט"מ בו אסור מדרבנן ולא מן התורה ע' בע"ז והארכנו לעיל ולקמן פ' אמור כיון דל"ח להקרבה ועמ"ל פ"ד האריך שם לענין ס' בכור דלא שייך ס' דרבנן לענין אם הוטל בו מום דנולד הס' בדאורית' אם כן בהוטל בו מום דאסור רק משום קנסא ל"ש סד"ר ולקולא ולענ"ד בס' בכור ל"ש ס' מן התורה לחומרא לענין הט"מ דעכ"פ כיון דל"ח להקרבה אפילו אם הוא באמת בכור ודאי אין איסור תורה כמו קדשים בזה"ז לרבא בע"ז וגם הר"מ מודה במידי דל"ח להקרבה כמש"ל אם כן ס' בכור תמיד הוא רק איסור דרבנן להטיל בו מום ואם הטיל בו מום ל"ש כל שתיעבתי לך ומכל מקום דברי המ"ל נכונים א"צ להאריך רק הדין הוא דין אמת כמ"ש דאין חשש דאורייתא כלל בס' בכור כיון דל"ח להקרבה ודו"ק אבל לענין גיזה ועבודה ושאר קדושות בכור הכל אסור מספק עיין ביו"ד:
מנחת חינוך · סימן י״ח, כ׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.