והנה כאן בש"ס מבואר דאיסור זה אינו רק קנסא דרבנן ולא קנסו בנו ועבתו"ס הקשו מספרי דמבואר שם דמה"ת אסור מהלאו דל"ת כל תועבה ותי' דרבנן לא ס"ל כן ודרשו הפסוק לפסה"מ ולבב"ח וכ"ד הר"מ כאן וכל הראשונים ועפ"ד מה' בכורות במ"ל בפיסקא המתחלת ודע השיג על הרא"מ שתמה אהר"מ שסובר דאין איסור רק מדרבנן מהאי דספרי. ובאמת בש"ס דידן מבואר כן ומביא בשם ס' פר"ח שהשיג ג"כ אהרא"ם בזה. אך ד' הר"מ סתרי אהדדי דכאן פסק כש"ס דילן דאינו אסור אלא מדרבנן ובפח"י מה' פסה"מ פסק דקדשים שהוטל בהם מום אסור מן התורה לאכול ולוקין מלאו דל"ת כל תועבה ולחלק בין בכור לקדשים מנלן ע"ש וע' חולין קט"ו וכאן במהרי"ט האריך גם כן מאוד בזה ומביא בשם ספר בני יעקב שמיישב דברי הר"מ. דפח"י מה' פסה"מ מיירי בזמן המקדש ע"כ אסור משום לאו דתועבה אבל בה' בכורות מיירי בבכור בזה"ז ע"כ לא אסור משום לאו רק משום קנסא וע"ש שהטעים הדבר והניח בקושיא כיון דהוא לאו מאי חילוק יש בזמן המקדש לזמן הזה הא לא דרשינן טעמא דקרא. ולכאורה דברי הבני יעקב פשוטים דבזמן המקדש עוברים בלאו אם מטיל מום בקדשים עש"ס ור"מ פ"א מהא"מ אם כן שייך שפיר הלאו דכל שתעבתי אבל בזה"ז דמטיל מום בקדשים הוא רק דרבנן כיון דלא חזי להקרבה ע' בע"ז דף י"ב ע"ב אם כן אינו אסור מדאורייתא דלא נעשה בו תועבה דמותר מן התורה להטיל בו מום רק מדרבנן אסור ע"כ לא אסור אלא משום קנס. אך באמת הר"מ מדויל ידו משתלי' דהוא סובר דאף בזמן הזה מטיל מום בקדשים עובר בל"ת רק דאין לוקין ע' בדבריו להדיא פ"א מהא"מ ה"ז ועלח"מ שתמה עליו על כל פנים דעת הר"מ כ"ה אם כן גם בזה"ז שייך לאו זה דתועבה כיון דהוא איסור דאורייתא ומכל מקום באמת ניחא ד' הר"מ ע"ל מצוה רפ"ז הארכתי בעזה"י ואכתוב בקיצור. ע' זבחים נ"ט בסוגיא שם ובתוס' ובסוגיא דמגלה שמעתי שמקריבין בבית חוניו ובשבועות בסוגיא דמוסיפין על העיר הכלל בקיצור דהר"מ סובר פ"ו מה' בהב"ח דקדושה ראשונה דירושלים והמקדש לא בטלה בשום פעם ע"כ מקריבין אף על פי שאין בית ובפי"ט מהלכות מעה"ק פוסק דהשוחט והמעלה בזה"ז בחוץ חייב משום שחוטי חוץ כר"י בזבחים דנ"ט כיון דראוי לבא לפנים דמקריבין היום ג"כ אף על פי שאין בית ודעת הראב"ד שם בה' בהב"ח אינו כן אלא סובר דקדושת המקדש בטלה אפילו קידוש עזרא ע"ש.
מנחת חינוך · סימן י״ח, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
