מנחת חינוך · סימן י״ז, ו׳

ואם יש זכרים ועבדים שמלו ונמשכו ערלתן בודאי א"מ כמש"ל דלא העמידו דבריהם במקום כרת ואם נולדו מהולים אז אמרינן דצריך להטד"ב מחמת ס' ערלה כבושה ובודאי מעכבת העשי' והאכילה מחמת ספק. ולעניין גר כגון שנכנס לעבדות צריך מילה כמו גר ואף אם נימול בגיותו ע' במצות מילה ולקמן מצוה רפ"ב ועש"ע ובעה"מ ומלחמות שבת ויבמות ואין להאריך. ואם יש לו זכר טומטום עש"ס ור"מ דא"מ כיון דא"י למול ואם יש לו אנדרוגינוס להר"מ דפסק דספק זכר הוא ודאי מילתו מעכבת מס' ואפ"ל להר"מ דספיקא לחומרא רק מדרבנן אם כן א"מ דלא העמידו ד' והד' עתיקים. וז"ל הר"מ כאן כשם שמילת עצמו מעכבתו וכו' כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים ובין קטנים מעכבת אותו והנה אצל בניו דקדק הר"מ לכתוב בניו הקטנים נראה דוק' בניו קטנים מעכבת אותו מפסח אבל לא בניו הגדולים וע"ל מצוה ב' הארכתי ואין הזמן מסכים להאריך בזה ובמש"ל ומכל מקום אכתוב בקיצור דנראה דוק' בניו הקטני' כיון שאב מחויב למול בניו הקטנים ע"כ מעכב אותו דשייך המול ולמה לא מל אותו ע"כ מעכב אבל בניו הגדולים אין מצוה על האב כמש"ל כיון דנתגדל נפקע מצות האב מעליו אם כן כיון דאין מצוה עליו ה"ל כאיש אחר ל"ש לומר דיעכב אותו ע"כ דוקא בניו הקטנים עמש"ל. והנה עבדים בין גדולים בין קטנים מכל מקום על הרב למולם הן יליד בית שנולדו אצלו והן מקנת כסף עיין ר"מ פ"א מה' מילה הם מעכבים העשי' וע' יבמות מ"ח דיש עבדים שמחויבים למולם ואם התנה שלא למול ע"ש דא"צ וערש"י ותוס' והרא"ש אם יכול למול העבד בע"כ וער"מ פ"א מה' מילה ופי"ד מה' א"ב ויו"ד סי' רס"ז והדינים עמוקים. הכלל נ"ל כ"ה דמצוה על הרב למולו לכל מר כדאית ליה מעכבת אותו מעשי' ומאכילה וכ"ה דאינו מחויב כגון שהתנה או פסקא למילתא ע"ש ברש"י ובתוס' וכיון דאין המצוה עליו א"מ דהאדון ג"כ כמו זר נחשב ולמה יעכב אותו: