מנחת חינוך · סימן י״ז, י״ב

ואם יש לו זכר דנמשך ערלתו בין העשי' לאכילה וכ' לעיל דמשוך אינו אלא דרבנן וא"מ העשי' דלא העמידו חכמינו זכרונם לברכה דבריהם בפסח חוץ מג' דברים המבוארים בש"ס ור"מ ע"ש. אבל כאן דהוא לאחר העשי' אם כן אין כאן רק מ"ע דאכילה ואכילת פסח אינו מעכב אם כן ה"ל עשה גרידא וא"כ בשוא"ת עקרו חכמינו זכרונם לברכה כ"פ ודינו כמו תרומה וקדשים דאינו אוכל אם כן ה"נ. אך ז"א כיון דאם יש לו בשעת עשי' זכר משוך בודאי עושה הפסח ואוכל ג"כ דלא העמידו דבריהם וכו' ואם לא יאכל ממילא לא יעשה כי עיקר הפסח הוא לאכילה ע' פ' ת"נ ובר"מ אם כן בכה"ג דיש לו קודם עשיה עושה ואוכל אם כן כיון דחז"ל ל"ג על אכה"פ לענין משוך ל"ג כלל ול"ש לו' דאם נעשה לאחר העשי' שלא יאכל ובקודם העשי' יאכל ע"כ ל"ג בזה כלל כנלע"ד. והנה אם יש לו בין העשי' ובין האכילה זכרים שלא נימולו דאסור לאכול הפסח אם עבר ואכל אין לוקין דאין לאו מבואר בתורה אלא בערלת גופו אבל לא בערלת זכרי' וא"ע רק בעשה ומלתה אותו אז יאכל וכן בעשי' הוא רק עשה דהיינו לאו הבמ"ע. והנה לא חשבה הר"מ למ"ע בפ"ע עמ"ל פ"א מה' בהב"ח דמצוה פרטית נכלל במצוה כללית ע"ש אם כן ה"נ זה דין מדיני עשיית הפסח או אכילתו אך הל"ת דכל ערל נחשב בפ"ע דל"ת אינו בכלל עשה הכללית ע"ש במ"ל ולהר"מ בלאו הכי אינו חושב לאו הבמ"ע במנין. ע' ס' המצות להר"מ אך אפילו להרמב"ן מודה בזה כדברי המ"ל והבאתי לעיל ג"כ ע"ש. ואפ"ל דעל ידי מילת זכרים אין הפסח אסור בהנאה למי שיש לו זכרים או עבדים ערלים ונ"מ לקידושין כמ"ש כ"פ דוקא היכי דכתיב לא תאכל יש במשמע אה"נ לר"א אבל כאן דכתיב בלשון עשה ומלתה אותו אז יאכל אין בכלל לאו הזה איסור הנאה וע' תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כ"מ וכו'.