מנחת חינוך · סימן קס״א, ב׳

ובהמה וחיה טהורה שנשחטו שחיטה ההוגנת אינו מטמא משום נבלה אפילו שחט חולין בפנים או קדשים בחוץ מכל מקום אינו מטמא רק אם נפסלה בשחיטה היא נבלה ומבואר בסנהדרין קי"ב אבעי' בהמת עה"נ מהו דתיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנ' ל"ש שחטה משחט ל"ש קטלה מקטיל א"ד כיון דשחטה לבהמה מהני לה שחיטה תיקו וערש"י דלענין איסור הנאה לא תבעי דודאי אסור בהנאה רק לטהרה מידי נבלה וכ"ה לשון הש"ס וצריך עיון גדול אהר"מ דהשמיט כאן ד"ז וה"ל לכתוב ד"ז דטומאתו בספק. ובפ"ד מה' עכו"ם מביא הר"מ ד"ז דבהמת עה"נ שנשחטה אסורה בהנא' ועיין כסף משנה דמוכיח לה הר"מ מאבעיא זו על כל פנים צ"ע אמאי השמיט אבעי' זו ובעין משפט מרשים אבעי' זו בפ"ד דעכו"ם ובאמת אינו מבואר כלל רק דאסור בהנאה אבל אם היא נבל' אי שחיטתה מטהרת' אינו מבואר כלל וצ"ע. העצמות והגידין והקרנים אין מטמאין ודוקא בזמן שפירשו מן הנבלה אבל כ"ז שהם מחוברים מטמאין ודוקא אם יש בבשר כזית דדברי' אלו אינם מצטרפין לכזית. והעורות אינם כבשר ויש עורות שהם כבשר ונחשבים כאן בר"מ פ"א אך אם עשה בהם מעשה שביטלן כגון אוזן חמור שטלאה לכפיפתו טהור וכן אם עיבדן או שהלך בהם כדי עבודה ד' מילין טהורה. בשר נבלה שנפסלה מאכילת כלב טהורה ואם היתה סרוחה מעיקרא אם נפסלה מאכילת אדם טהורה. נצל הנבלה הוא ס' אם מטמא. נבלה שייבש אם יכול לחזור ולשרות מעל"ע ולהיות לח מטמא וא"ל אין מטמא וטהורה. וכל הדברים המפסידים השחיט' מן התורה עיין ר"מ וש"ע יו"ד הוא נבלה מה"ת. ועכו"ם ששחט מטמא כנבילה גמורה והר"מ כ' בפ"ד מהלכות שחיט' וגדר גדול גדרו בדבר אפילו אם אינו עע"ז שחיטתו נבלה מדבריה' דאם אינו עע"ז הוא רק נבלה דרבנן. וכאן פ"ב כ' שחיטת הנכרי א' הנכרי וא' הכותי או ג"ת שחיטתן נבלה וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים ובגלל ע"ז נתרחקו הכותיים. ועראב"ד וכ"מ ובש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב דעתו דהר"מ מודה דכל עכו"ם אפילו ג"ת שחיטתו נבלה מן התורה דאינו בר זביחה רק הר"מ קאי על כותי דחז"ל גזרו עליהם זה הוי רק מד"ס עתב"ש דחה ד' הש"ך ע"ש ובבכור שור די"ג ובכו"פ באריכות. קולית נבלה אם אינה נקובה אינו מטמא לא במגע ולא במשא ואם נקוב כ"ש מטמא במגע ובמשא חישב לנוקבה ולא ניקב הנוגע בה ספק טמא דהספק אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה אף דבש"ס אפשיטא הבעיא דלאו כמחוסר מעשה דמי הר"מ ה"ל גי' אחרת וכתבתי בטומאת שרצים. וער"מ כאן פ"ג דעגלה ערופה שנתערפה עריפתה מטהרתה מידי נבלה וכן אם נשחטה השחיטה מטהרתה מידי נבילה והיא מש"ס דזבחים. ופשוט דאם נערפה העגלה ונמצאת טרפה מטמא כמ"ש קודם לזה במליקה ועגלה ערופה טרפה פסולה ע' חולין סוגיא דרוב (שו"ר במ"ל שהוא איבעי' בירושלמי אם נמצאת טריפה אי עריפתה מטהרתה ועכ"פ צ"ע על הר"ם שהשמיט דין זה) וע' תוס' חולין פ"ב ויומא דס"ד דעל עריפת העגלה חייב משום או"ב כמו שעיר המשתלח דמבואר בש"ס דחייב משום או"ב וגם מביאין מכאן דהעריפה מטהר מידי נבלה ע"ש ונראה ג"כ דאברי שעיר המשתלח כיון דדחייתו לצוק היא שחיטתו לענין או"ב ול"ה נבלה ה"נ מטהרה מידי נבל' לענין שאין האיברים מטמאין משום נבלה. וד"ז דנתערפה העגלה לענין או"ב אינו מבואר בר"מ ה' שחיטה רק שם כת' דין השוחט ע"ע חייב משום או"ב אבל אם נתערפה לא גילה דעתו כלל פי"ב שם אם נוהג או"ב ודין דשעיר המשתלח ג"כ אינו מביא שם דנוהג או"ב אך בהעיה"כ פ"ה הי"ז מבואר זה ועגלה ערופה אינו מביא כלל רק כאן מביא דאינו מטמא נבלה ושעיר המשתלח אינו מביא כלל לענין טומאה וצ"ע ואי"ה יבואר עוד. ומכל מקום לפי דעת התוס' נראה דגם אברי שעיר המשתלח אינם מטמאין. וכבר כתבנו דנגיעת ביה"ס אינו מטמא אבל במשא מטמא אפילו בבה"ס אבל טומאה בלועה אינו מטמא כלל ואם נבלע הטומאה בתוך מעיו אף על פי שהטומא' עדיין בו יכול לטבול וטהור כי הוא טומאה בלועה ויש עוד מה דהוי ט"ב ער"מ.